'אין תחליף למגע האנושי'
מדי בוקר, לפני השעה 07:30, יוצא אביב חצבני, מנהל מרחב דרום של התאחדות התעשיינים הנכנס, מביתו בתל אביב ומדרים לנגב. למרות שיש לו משרד מסודר ומזכירה מנוסה המעדכנת אותו בכל עניין, הוא מבלה את רוב יומו בפגישות אחד על אחד עם התעשיינים בנגב: פותר בעיות, מברר צרכים, יוזם פעילויות לטובתם. "אשתי יודעת מתי אני יוצא מהבית, אבל קשה לי להתנבא מתי אחזור. זה מהשעה חמש בערב וצפונה וגם אז העבודה לא נגמרת". עם זאת, עדי, רעייתו הטריה והוא, מוצאים מספיק זמן איכות כדי לעסוק בספורט גם במהלך שבוע העבודה.
יש תעשייה בנגב והיא מפוזרת במרחב גיאוגרפי עצום. התעשייה בדרום מתמודדת עם בעיות ייחודיות כמו מציאות ביטחונית מורכבת, הקושי לגייס כוח אדם מיומן, בשל הירידה בפונים לחינוך המקצועי ועד דברים פעוטים, כמו שעות התחבורה הציבורית, עימה מגיעים העובדים למפעל ביישובים מרוחקים. לצד כל אלה, על מנת להתמודד ולהישאר תחרותיים, המפעלים נדרשים כל הזמן להתייעלות, ללמידה ואי אפשר בלי הבירוקרטיה, שלעיתים יכולה להיות המסוכה המרכזית. התאחדות התעשיינים קשובה לכל אלה ואביב חצבני הוא הכתובת הדרום לפניות התעשיינים. הוא בא לתת מעצמו ומרצו ומחליף את מאיר שימקו הוותיק, שבמהלך כהונתו התרחשה המערכה הצבאית הארוכה ביותר, בהמלכה נאלצו התעשיינים בנגב להתמודד עם מציאות כמעט בלתי אפשרית. היו ימים, בהם ירי הטילים לעבר ישראל היה בלתי פוסק, אך בשל העובדה שלא הוכרז מצב חירום, ההוראה הייתה להמשיך בשיגרה.
"הנגב מרחב גדול מבחינה גיאוגרפית, שיש בו 185 מפעלים בינוניים וגדולים וכ-240 אתרי ייצור. לתעשייה הקיבוצית, על מאפייניה הייחודיים, יש פה נציגות גדולה"
באיזה בית גדלת והאם הוא השפיע על המשך הדרך שלך בחיים?
"אבא שלי, אמנון, עבד משך 30 שנה במפעל 'שמן' ואני, כילד, הייתי עובד אתו בחופשים. זו הייתה פריבילגיה שהייתה קיימת אז, לאפשר לילדי העובדים לעבוד שבועיים בחופש הגדול ולהרוויח כמה שקלים. אבא שלי התחיל את דרכו במפעל כעובד בקו הייצור ועם הזמן התקדם ומונה למנהל אדמיניסטרטיבי. אמי, רחל, משמשת כמנהלת בבית חולים בני ציון, כך שספגתי מהם ערכים של עבודה. עם זאת, בשירות הצבאי, לאו דווקא חשבתי על קריירה ניהולית. התגייסתי ליחידת הכלבנים, התחלתי את המסלול, אך עברתי תאונה שמנעה ממני להמשיך במסלול הקרבי. את החלק השני של השירות עשיתי כעוזר ראש מדור משאבי אנוש ביחידת החימוש המרחבית, במחנה שמשון שבצומת גולני".
"בתום השירות הסדיר פניתי ללימודים ואז, הדרך הפכה לברורה יותר עבורי", מספר אביב. "למדתי תואר ראשון בכלכלה וניהול בטכניון (אביב היה המצטיין מבין חבריו למחזור) ובשנת 2011 מונתי לתפקיד יו"ר ועדת ביקורת, באגודת הסטודנטים בטכניון. לאחר מכן, התחלתי בעבודתי ככלכלן באגף כלכלה ורגולציה, בהתאחדות התעשיינים בישראל, תפקיד בו שימשתי עד לא מכבר, עת התמודדתי, מול כ-60 מועמדים נוספים, על תפקידי הנוכחי".
אתה יכול לאפיין התעשייה באזור הנגב?
"מדובר במרחב גדול מבחינה גיאוגרפית, שיש בו 185 מפעלים בינוניים וגדולים וכ-240 אתרי ייצור. לתעשייה הקיבוצית, על מאפייניה הייחודיים, יש פה נציגות גדולה. מפעל קיבוצי, למשל, מתמודד למשל עם תלות בתחבורה ציבורית, בניגוד למפעל הנמצא באזור תעשייה שאליו קיימת תחבורה רציפה ונגישה. האתגרים בנגב די דומים לאלה של המפעלים בצפון. מאפיין נוסף בנגב הוא מגמת ההשתלבות של האוכלוסייה הבדואית בעבודה בתעשייה".
אחת הטענות שנשמעו בסבב הלחימה האחרון בנגב, הוא הקושי של כלל המגזרים לקבל פיצוי על אובדן הכנסות ובתוכם, של ענפי התעשייה. בירוקרטיה בלתי נגמרת, שהעמידה בתי עסק ומפעלים קטנים בסכנת סגירה. היו גם לא מעט מקרים שמי שקיבל פיצוי, הופתע לגלות כי המדינה דורשת ממנו את הכסף חזרה.
"זוהי סוגיה כאובה ומוכרת לנו היטב. קודם כל, אנחנו, בהתאחדות התעשיינים, משתדלים לסייע בצורה המיטבית, כך שמפעל יכול להגיש את המסמכים לקבלת פיצוי על סבב לחימה מבלי להזדקק ליועצים חיצוניים ויקרים. הבעיה היא שבצוק איתן, הנגב היה במה שנקרא 'שיגרה בחירום'. המפעלים עבדו, לא הייתה הוראה להישאר בבתים, אך הלכה למעשה, כשאתה באולם ייצור ונשמעת אזעקה, לפעמים כמה פעמים במהלך שעה אחת, הזמן שמתבזבז הוא לא רק של השהות במרחב המוגן, אלא לעיתים של אתחול המכונות, נוצר בזבוז חומרי גלם שנתקעו בפסי הייצור ועוד, וכמובן הגורם האנושי – עובדים שמבקשים לוודא שמשפחתם בסדר. קשה לכמת פגיעות כאלה ועוד פחות נעים, כאשר מפעל שקיבל סיוע, נתבקש להחזיר אותו, משלא נמצא זכאי בבדיקה החוזרת. הדברים בהחלט ישתנו וישתפרו, אבל לצערנו לא יחולו רטרואקטיבית".
אתה עובד מסביב לשעון, גומע מרחקים, יש לך סדר יום עמוס. נשאר לך זמן לעצמך?
"אני נשוי טרי: רק ארבעה חודשים. עדיין אין לי ילדים משלי, חוויה שאני שומע מעמיתים לעבודה. כאשר יש ילדים סדר היום משתנה. אני עובד שעות רבות והעבודה לא מסתיימת כשאני מגיע הביתה. אני עונה על מיילים וחוזר להודעות שהשאירו לי ב-SMS או וואצאפ. אין מצב שמישהו פונה אליי ואני לא חוזר אליו עם תשובה. אבל לומדים להתמודד עם סדר היום. אני מוצא זמן לעצמי ומוצא זמן למשפחה. אני אוהב לעסוק בספורט ומספר פעמים בשבוע אני יוצא לריצה".
אתה מסתובב בכל הארץ. יש משהו שלדעתך מאפיין אותנו, הדרומיים?
"האנשים בדרום בהחלט שונים. משהו שאולי קשה לאפיין, אבל הייתי אומר שמשהו בקרבה האנושית, בחום, בגישה שלהם. האנשים בדרום מאוד חמים והחום האנושי הזה בא לידי ביטוי בכל תחומי העשייה".