• 19 אוקטובר 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

''הקהל הבאר שבעי הוא קהל מסוג אחר, במובן הטוב של המילה''

אביגיל הררי, רק בת 27 וכבר הספיקה לשחק לורקה ושייקספיר ולהתאהב בתיאטרון באר שבע. אביה פסיכיאטר, אימה עובדת סוציאלית והיא מעדיפה לצבור חוויות במקצוע הכל כך קשה והלא בטוח שלה. ראיון אישי עם השחקנית

''כל ערב, כשהמסך עולה, את נבחנת מחדש. אני אוהבת את זה, הימים של העבודות הבטוחות חלפו מהעולם''

היא משחקת בתיאטרון באר שבע, אך ממשיכה לגור ברמת גן, כי זה נותן לה תחושה של תיאטרון נודד, כמו בימיו של שייקספיר. אחרי שהיא מסיימת הצגה בתיאטרון הדרומי, היא עולה על וואן ותוך שעה וכמה דקות, הודות לכביש 6, היא כבר בביתה במרכז. אביגיל הררי, בת 27, המשחקת בימים אלה בהצגה "עפיפונים", אוהבת כל רגע שלה בתיאטרון הבאר שבעי: "נדיר לראות תיאטרון מסחרי שיעלה בו זמנית שתי הצגות של פדריקו גארסיה לורקה, זאת לצד מחזות נוספים ואיכותיים ושיזדמן לשחק בהם".

אביגיל אוהבת תיאטרון. מאז שהייתה קטנה אהבה לשחק וכבר בגיל 5 קיבלה הזדמנות ראשונה: היא שיחקה בסרט הדרכה בתחום הרפואה. היא כיכבה בכמה קלטות ילדים וההורים שלה, ד"ר חגי הררי ודפנה, הבינו שאין טעם לנסות לשכנע אותה לבחור קריירה אחרת. למעשה, מספרת אביגיל, הם תמכו בה לאורך כל הדרך הלא קלה שבחרה. משחק, למי שלא יודע, הוא מקצוע בו נבחנים מדי ערב, בכל דקה ודקה של ההצגה וגם אז, יש עבודה בדיוק עד האודישן הבא ואז, לא עומדים לזכותו של השחקן לא הוותק ולא הניסיון, אלא הכישרון בלבד. גם המשכורת לא משהו, אבל היא לא אוהבת אזורי נוחות. היא מעידה על עצמה כמי שאוהבת אתגרים, גם ובמיוחד אם זה אמור לעמוד למבחן כל פעם מחדש. היא אוהבת תיאטרון, חיה ונושמת אותו. נהנית לדבר על לורקה היצרי ועל ברכט, אותו מחזאי שהעז לצאת כנגד ניצני הפאשיזם בגרמניה של שנות השלושים, זה שכתב את "אופרה בגרוש" ו"עלייתה ונפילתה של העיר מהוגני".

שער ברנז'ה אוקטובר, צילום ועיבוד: שלומי מויאל Studio em, איפור: דולב ביטון ממספרת 'יסמין')

"אמנם נולדתי בתל אביב, אבל הוריי עברו לרמת גן כשהייתי קטנה ושם ביליתי את רוב חיי. אבא שלי למד במגמת המשחק בתיכון, אבל בחר ללמוד פסיכיאטריה. אימי היא עובדת סוציאלית, אך בעבר הייתה רקדנית והמנהלת האמנותית של 'ביכורי העתים'".

אבא פסיכיאטר ואימא עובדת סוציאלית. מה, הם לא לחצו עלייך לבחור מקצוע יותר בטוח כלכלית?

"ההורים שלי מאוד זרמו עם ההחלטה שלי. הם עודדו אותי לעסוק במה אני אוהבת והכי מרגישה טבעי איתו. העובדה שאבי פסיכיאטר, למשל, מאוד עזרה להבין את טבען של דמויות שגילמתי וגם עם אימי אני משוחחת לפעמים על דמויות שאני מגלמת והיא תורמת לי המון מניסיון החיים שלה. אני חושבת שהוריי ואני עוסקים בהיבטים שונים של נפש האדם – הם בצד הטיפולי, בהבנת המצוקות ולבטי החיים, אני עוסקת בלהבין את הדמות שאני מגלמת. כך למשל, במחזותיו של פדריקו גארסיה לורקה, בספרד של תחילת המאה שעברה, בחברה בה לא היה מקום להומוסקסואל וזכות ביטוי לנשים שהיו רוב הזמן בבית, שההתאלמנות כפתה עליהן בדידות נוראית ועל פי המנהג, לעטות שחורים, הוא נתן ביטוי לרגשותיו העזים דרך מחזות כמו 'חתונת הדמים' או 'בית ברנרדה אלבה', בהם הדמויות הראשיות הן של נשים עוצמתיות, יצריות."

שחקנים מגלמים דמויות, נכנסים לתפקיד, על ידי זה שהם 'מדליקים' ו'מכבים' כל מיני רגשות וחוויות באישיותם. קורה שאת לוקחת את הדמות הביתה...

"לשחק במחזה מאת לורקה זה אתגר רגשי גדול ואני מודה, שלפעמים קשה לי לצאת מזה. אני לא תמיד מצליחה לעשות עד הסוף את המעברים בכזו קלות ויש לי כל מיני שאריות, לפעמים זה עלול להכניס אותך ללחצים ולתהומות. לשחק תפקידים עוצמתיים כאלה, בהחלט גובה מחיר ומאמץ גדול".

מתוך רומיאו ויוליה, תאטרון באר שבע. אביגיל הררי עם תום אבני. (צילום: מעיין קאופמן)


"אני מאוד אוהבת את התיאטרון. זה תיאטרון מדהים עם קהל מדהים. תיאטרון מסחרי שמעלה הפקות איכותיות בהיקף שלא ראיתי בתיאטראות אחרים. הקהל מגיע ומקבל באמת דברים נהדרים."


אבל יש לך עם מי להתייעץ בבית ההורים, עם אבא פסיכיאטר ואימא עובדת סוציאלית...

"למזלי, התברכתי בהורים מאוד אינטואיטיביים. הם מנתחים איתי רגשית את הדברים, מנסים לברר אם זה באמת מה שאני רוצה. אני בחרתי את המקצוע הזה, מתוך ידיעה ברורה שזה משהו שהולכים אליו בשעה 9:00 בבוקר וחוזרים הביתה בשעה 17:00. אין יותר מקצועות בטוחים בחיים, אנשים מנסים לסגל לעצמם מסגרות, אבל למען האמת, אין לנו שליטה מוחלטת על חיינו. צריך להשלים עם העובדה ואני השלמתי, שהכול יכול לקרות כל הזמן ואנחנו בסך הכול, תלויים בבחירות שלנו. בעיניי – זהו החופש האמיתי".

שאלת מירי רגב

זה לא סוד, שהיחס של האמנים כלפי שרת התרבות מירי רגב אינו בדיוק של אהבה. מה ייקרה פה לדעתך? לאן התרבות הישראלית הולכת?

"אנחנו בעיצומו של תהליך שטרם הסתיים. עוד לא הגענו ליבשה, אנחנו בתוך היום הסוער. זה לא השרה רגב, זה כל המדינה שעוברת תהליך שסופו אינו ידוע. אנחנו מדינה צעירה יחסית, אקלקטית מאוד, שתרבותה ניזונה מהמון מקורות. אני טוענת שככל ששמים יותר מרכיבים במרק, ככה הוא יוצא יותר טעים. אז אינני יודעת לאן אנחנו הולכים פוליטית, אבל למדתי דבר אחד: שחקן הוא המראה של החברה בה הוא חי. שחקן, אסור לו להיות תוכי. אסור לו לדקלם טקסט מול קהל דומם. הוא חי, הוא מהווה את שיקוף הסביבה שלו, את מה שקורה סביבו".

אביגיל הררי מתוך ההצגה 'עפיפונים' בתאטרון באר שבע (צילום: מעיין קאופמן)


"השאלה איך אתה בתור שחקן תופס את המקצוע שלך ומכוון כל הזמן להתפתחות והתעצבות חדשה ולאו דווקא להתפרסם בזכות תפקיד. ככל שתשאף להתחדש כך גם תתרחב כשחקן ותגדיל ואת מגוון התפקידים."



איך נוצר הקשר של עם תיאטרון באר שבע?

"לפני שלוש שנים, דרך רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, שלימד אותי. כשסיימתי ללמוד, הוא הציע לי להיבחן לשתי הפקות והתקבלתי להצגה 'בית ברנרדה אלבה', של לורקה. אני מאוד אוהבת את התיאטרון. זה תיאטרון מדהים עם קהל מדהים. תיאטרון מסחרי שמעלה הפקות איכותיות בהיקף שלא ראיתי בתיאטראות אחרים. הקהל מגיע ומקבל באמת דברים נהדרים.
הקהל הבאר שבעי הוא קהל מסוג אחר, במובן הטוב של המילה. הוא הרבה פחות ציני מאשר במרכז, הוא לא מתחנף או מתאים עצמו לאופנות מתחלפות. הוא הרבה יותר אנושי. הוא מקבל כאן רפרטואר שאינו מורכב מדברים שבטוח ימכרו כרטיסים, אבל תראה, בעונה אחת שתי יצירות של לורקה, הצגה כמו 'גרין מייל', אני חושבת שזו הסיבה שאני כל כך נהנית לעבוד פה, כי את תיאטרון באר שבע מובילים אנשים מאוד אמיצים, אינטליגנטיים, שבהחלט מעניקים הרגשה של לרצות להיות חלק מהתיאטרון".

"תיאטרון באר שבע הוא תיאטרון ששוררת בו תחושה משפחתית, כמו העיר, ויש לה יתרון בולט: אין פה לחות. אני חושבת עם זאת, שהתיאטרון בבאר שבע היום הוא תיאטרון אחר. הוא לא תיאטרון אנסמבל, אנחנו שכירים של התיאטרון, מסיימים את ההצגה ונוסעים הביתה למרכז. זה לא כמו בימי נולה צ'לטון, ששחקנים הגיעו לבאר שבע ליישב את הנגב, גרו בבאר שבע והתחתנו גם עם עמיתים מהתיאטרון. היום זה אחרת. השחקים, מטבעם, הם אנשים שמחצינים את רגשותיהם. הם לא אנשי היי-טק שמסתגרים בחדר, הם אנשים בשר ודם, עם אהבות, שנאות, תככים ורגעים יפים".

היית עוברת לבאר שבע?

"יש לי דירה שקניתי ברמת גן ונושא הנסיעות לא כל כך קשה כמו פעם. חוץ מזה, אני בשלב כזה של החיים שאני רוצה לצבור בו חוויות, אני רווקה, בת 27, יש לי מלא מה ללמוד. עם זאת, באר שבע בעיניי היא עיר מדהימה, אני מאוד נהנית לבקר בעיר העתיקה".

מתוך חתונת הדמים, תאטרון באר שבע (צילום: מעיין קאופמן)


שיחקת, בין היתר, בקולנוע ב"למראית עין" של שרון טל ואסי דיין, ב"מאנפואר", ובסדרה "מתים לרגע". טלוויזיה וקולנוע יכולים להביא לנראות גדולה, לסלברטיאות בין רגע. מה את אוהבת יותר – טלוויזיה, קולנוע או תיאטרון? האם הפרסום המיידי שמקבלים בסדרה אחת טובה בטלוויזיה אולי נורא מלטף את האגו, אך עלול למסגר אותך לדמות? 

"אני אישית אוהבת מאוד את העבודה בתיאטרון, אני מרגישה יותר עם מרחב פעולה ותמרון בתוך הסיטואציה ומשום מה זה מרגיש לי חי יותר. כמובן שהתוצאה בטלוויזיה ובקולנוע יכולה להיות עוצמתית וחיה באותה המידה אבל יש משהו בעשייה שמרגיש לי יותר ״מועמד״, גם היופי בתיאטרון הוא שההצגה שונה ומשתנה כל ערב ויש משהו בעבודה הזאת שהוא מאתגר בשבילי. אני לא מאמינה בלהיכלא בדמות או בטייפקאסט לאורך כל הקריירה שלך. רק באמת אם מדובר בסנסציות טלוויזיוניות בחו"ל כמו בראיין קרסטון מ"ברייקינג באד" או ג'יימס גנדולפיני מה"סופרנו'ס" ואפילו הם הצליחו לשבור את הפיגורה ולהמשיך להתפתח להשתכלל ולעשות דברים נוספים. השאלה איך אתה בתור שחקן תופס את המקצוע שלך ומכוון כל הזמן להתפתחות והתעצבות חדשה ולאו דווקא להתפרסם בזכות תפקיד. ככל שתשאף להתחדש כך גם תתרחב כשחקן ותגדיל ואת מגוון התפקידים. זה נטו עניין של גישה בעיניי".


" אני בשלב כזה של החיים שאני רוצה לצבור בו חוויות, אני רווקה, בת 27, יש לי מלא מה ללמוד"


תוכניות לעתיד?

"לפני שנתיים הבנתי שזה המקצוע שאני רוצה להזדקן בו, אני רוצה לבחון את עצמי מול כל ספקטרום התפקידים, להשתנות, להשתכלל, אני לא מתכננת תוכניות, די נהנית לאבד שליטה. למרות שאני אוהבת לדעת איפה דברים עומדים, אני חושבת שחלק מהעניין בחיים זה לאבד שליטה ולראות לאן זה לוקח אותנו".

תפקיד שאת חולמת לגלם?

"ז'אן ד'ארק".

דבר אחד מאוד מסקרן אותי: את משחקת בדרמות. לא קורה שמתפתים לצחוק, ששוכחים שורה, שנופל משהו...

"קורה. קורה ששוכחים שורה, קורה שמאבדים את הריכוז או משהו מצחיק אותנו. אבל אנחנו, כשחקנים, יודעים לחזור לתלם. היו הצגות שנפלו כוסות יין ואחרות שפתאום מישהו מאתנו התפתה לצחוק, שחקנים הם אנשים בשר ודם".

תגובות

End of content

No more pages to load