• 19 אוקטובר 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

על שער ברנז'ה: "אני קודם כל עושה תאטרון. מאמין בלעבור דרך"

טל דנינו, יליד באר-שבע, בוגר 'בית-צבי' ושחקן תאטרון 'בית-לסין'. הוא אמן אמיתי שעושה כבוד למילה הכתובה ושהמילה 'סלב' לא מעניינת אותו. אז מה אם אבא שלו חולם שתהיה לו משרה קבועה ב"מכתשים"?

טל דנינו, כוכב עולה שצמח בבאר שבע (צילום: אייל מנקיטה)

"אני יליד באר שבע (1984), נולדתי בסורוקה, אני הבן-זקונים, אחד מחמישה אחים. הוריי גרים היום בשכונת 'רמות', אבל גדלנו בשכונה ד', הכי הארד-קור-באר-שבע. למדתי ביסודי ב"רימון" ובתיכון ב"מקיף רבין". אני מאוד אוהב את באר-שבע, היא בלב שלי. אני מגיע להוריי לסופי-שבוע, מאוד מחובר לעיר ולזיכרונות שלי משם. גם דמויות שאני מגלם היום 'מתבשלות' אצלי לפעמים דרך הצבעים של ימי  ה'שכונה' בבאר-שבע".  

ספר על החיבור שלך לתאטרון ועל התפקיד של באר שבע בטיפוח האהבה הזאת

"כילד אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי הצגת תאטרון, הייתי בסביבות גיל 12 זה היה בהצגה עם מתי סרי בתאטרון באר שבע. אני זוכר שזו היתה חוויה מדהימה, איזה קסם לא מוסבר, הייתי המום. גם שיחקתי כדורגל אז, אבל הבנתי שאני לא אהיה מראדונה. אהבתי לרקוד סטייל מייקל ג'קסון ולהצחיק את החבר'ה והבנתי שתאטרון זה מעל לכל, שזו האהבה האמיתית שלי. לימים הצטרפתי ללהקת 'צעירי באר שבע', יאיר נגיד שם מאוד תמך בי והיה לי ממש  אבא-רוחני, חיידק הבמה תפס אותי וממש נשאבתי לזה. לאחרונה הגעתי עם ההצגה "הר לא זז" של 'בית-לסין' להציג בבאר שבע, יאיר נגיד היה שם וזו היתה בשבילי מעין סגירת מעגל".

איך קיבלו בבית את הבחירה שלך בתאטרון?

"ההורים שלי מאוד מפרגנים ותומכים בבחירה שלי, אבל אבא שלי עדיין חולם שתהיה לי משרה יציבה ב"מכתשים"...הוריי מה'אסכולה' הישנה, לתפיסתם חייבים 'מקצוע יציב', שתהיה משכורת מסודרת, הם רוצים שיהיה לי טוב ובטוח ושאני אתחתן כבר, אבל מה לעשות שקריירה בתאטרון היא לא בדיוק התשובה לזה...יחד עם זה, הם גאים בי ושמחים לראות שטוב לי עם הבחירה שלי".

צילום :רדי רובינשטיין


"אני מאוד מחובר לבאר שבע ולזיכרונות שלי משם. גם דמויות 'מתבשלות' אצלי לפעמים דרך הצבעים של  ה'שכונה' בבאר שבע"


איך חווית את המעבר מבאר שבע לתל-אביב?

"ידעתי תמיד שאחרי הצבא אני רוצה לתל-אביב. הייתי בקרבי, שירות לא פשוט בעזה...חוויות קשות. אני פטריוט, אהבתי את הקטע של החבר'ה בצבא וה'ביחד' ושל היציאה מהצמר-גפן של בן-זקונים, אבל את עצם החוויה-הצבאית במובן של ה'מראות בשטח' לא אהבתי. אני זוכר איך הגעתי עם המדים והנשק לתל-אביב לאודישנים לצוות-הווי ובידור באילת. זה היה "בהילטון", היו שם איזה מאה נבחנים, מוכשרים, נראים טוב, 'נתנו עבודה'. באתי ולא האמנתי שאני היחיד שהתקבל...אחרי הצבא הייתי שנה באילת, בצוות-הווי (של יורם ביטון) זה היה אח'לה בצפר. אחר-כך ניגשתי לבחינות-קבלה לכמה בתי-ספר למשחק, ביניהם לניסן נתיב, ל'בית-צבי' וליורם לוינשטיין.  התקבלתי ל'בית-צבי' עם מילגה של חמישים אחוז. הלימודים ב'בית-צבי' היו חוויה מעצבת, הרבה מעבר ללימודי-תאטרון. זו סביבה מאוד תחרותית, היו תקופות נפלאות והיו גם קשות, אבל בסך הכל מאוד נהניתי שם, היתה לי תמיכה משמעותית מגרי בילו שהיה אז מנהל בית-הספר, הוא ממש היה לי אבא-רוחני, גרי היה ממקימי תאטרון באר שבע והיתה לו חיבה לכישרונות שהגיעו מבאר שבע. בזכות הלימודים ב'בית-צבי' אני נמצא היום במקום טוב. אני חי בתל-אביב כמעט עשור ועד לפני שנתיים עוד הרגשתי קודם כל באר שבעי, לקח לי זמן להרגיש 'תלאביבי'. אני אוהב אותה מאוד, היא חיה ונושמת כמו כל עיר גדולה/מטרופולין בעולם, היא יכולה 'לבוא לי טוב', אבל יכולה גם להיות אכזרית ו'לא לבוא טוב'. אני יכול לומר שהיום כבר מצאתי בה את הנחלה. אני גם נוסע בכל רחבי הארץ עם התאטרון, כך שאני גם חווה המון סוגי קהלים, זה פלוס ענק של המקצוע".

מבית-צבי 'שלפו' אותך ישר לבית-לסין, חלום של כל שחקן מתחיל

"אפשר להגיד שלוהקתי בהלוויה...ציפי פינס מנכל"ית 'בית-לסין' לימדה אותי בבית-צבי, וכבר בשנה שנייה היא 'סימנה' אותי. אני ועוד תלמיד מ'בית-צבי' נשלחנו בשם בית-הספר להניח זר בהלוויה של קרוב משפחה של אחד המורים, וציפי פינס היתה שם. היא אמרה לי: "אתה עוד תשחק בבית-לסין". ואכן, בסוף שנה ב' לוהקתי להצגה "בחורים טובים", שיחקתי שם חייל 'חריג' על הרצף האוטיסטי, משהו סטייל ''איש הגשם'', זה היה אתגר ומקסים, תפקיד ש'הוציא' אותי לאור. 'בית-לסין' היום הוא ממש בית עבורי, בעבר, אחרי תקופה של משברון שהיה לי שם, כי התנהגתי לא הכי בסדר, אני מודה, עזבתי לשנה לתאטרון ''מראה'' בקריית שמונה (אחרי שפנייה שלי לתאטרון באר שבע לא הניבה תוצאות) וחזרתי. ציפי פינס לא מתפשרת ותובענית, ואם היא בוחרת במישהו, שיידע זו זכות גדולה ושלא יהיו לו חיים קלים. זה פרפקציוניזם".

טל דנינו, באר שבעי בנפש (צילום: אייל מנקיטה)


"שחקן טוב זה גם שחקן שיש לו ידע, שחקר את הדמות והעלילה ומבין את הרקע והתקופה. גם בתאטרון ידע זה כח"


אתה משחק היום ב"הר לא זז" בבית-לסין. אתה מגלם שם את  נומורה

"המחזה מתרחש ביפן, כתב אותו גלעד עברון ז"ל, שליווה אותנו לאורך החזרות ולצערי נפטר לפני כמה חודשים. הגיבור הוא השליט שבעצם עומד למות, ואלו שסביבו מסרבים לספר לעם שהשליט שלהם איננו ומחליפים מישהו במקומו, כפיל, 'צל' שלו. כלומר, זה בעצם הקליפה של השלטון, המסכה, ומתחת מחרחר כל הבלאגאן. בעצם, זה רלבנטי גם לכאן...משחקי שלטון ופוליטיקה הרי יש בכל מקום. הדמות של נומורה אהובה עליי, זה התפקיד הכי משמעותי שעשיתי עד היום. המחזה מראה שבעצם לא השליט שולט, אלא אלה שסביבו עם כל המניפולציות שלהם".

האם לדעתך בתאטרון צריך להתייחס לעכשיו, לפוליטיקה, לבקר?

"אני קודם כל אמן שעושה תאטרון ולא רוצה ש'רעשים חיצוניים' יפריעו לו. אני בגישה של לומר את מה שיש לי לומר באמצעות התפקידים שאני מגלם. פוליטיקה מקיפה אותנו אם נרצה או לא. התאטרון הוא מקום גם של בריחה מהמציאות וגם של שיקוף- מציאות. לדעתי, יש היום יותר מדי 'קולות רקע': כולם מביעים דעה כולם בפייסבוק כולם 'צועקים', הכל חשוף ברשתות החברתיות, בתקשורת, הכל על 'פול-ווליום', ולפעמים זה יותר מדי לטעמי. אני אישית לא אוהב להיכנס לדיונים על פוליטיקה, לתאטרון יש תפקיד ביקורתי ותפקיד בידורי. אני אישית אומר את דבריי באמצעות האמנות שלי, תאטרון-נטו".


"אבא שלי שמח על ההצלחה שלי, אבל הוא עדיין חולם שתהיה לי משרה יציבה ב"מכתשים"



דעתך לגבי תפקיד-גדול, תפקיד-קטן

"שחקן טוב יעשה 'מטעמים' גם מתפקיד של שלוש שורות בחמש דקות. אני מאמין שאין דבר כזה 'תפקיד קטן' אצל שחקן טוב. שחקן טוב זה גם שחקן שיש לו ידע, שחקר את הדמות והעלילה ומבין את הרקע והתקופה, שנושם את הדמות. גם בתאטרון ידע זה כח.     ראית מה מתיו מקונהוי עשה ב''זאב מוול סטריט''? יש לו שם תפקיד קטן של כמה דקות-מסך, הוא מספר שם לדה-קפריו מה זה ניו-יורק ומה זה לעבוד ב'וול-סטריט', זה קטע קטן-ענק, בלתי נשכח. נכון שכשמדובר בתפקיד ראשי אז זה יותר 'מקום' ויותר ביטוי ויותר מחניף ל'אגו', אבל שוב: שחקן טוב יזהר גם בזמן-מסך מוגבל".

מיהם השחקנים שאתה מעריך בארץ/בעולם?

"בארץ ששון גבאי, הוא ענק, הכי גדול, וגם נותן מקום וכבוד לשחקנים צעירים שמשחקים לצידו. אני אוהב מאוד את דניאל דה לואיס, אל פאצ'ינו, ברדלי קופר, מריל סטריפ. אני מעריך מאוד את אפרת בן צור ואת איתי טיראן, שניהם ענקים. על איתי טיראן דיברו המון ב'בית-צבי', הוא פרסונה אמיתית, דעתן".

לשחק זה בעצם להיות לא-אתה, רב הזמן אתה בעצם 'דמות'...

"וואלה נכון, זה סוג של פיצול. גם כילדים אנחנו הרי משחקים, רוצים להיות 'נינג'ה וגיבורי-על...אני רב הזמן מגלם אנשים אחרים... אני חי את הדמות, חוקר אותה לעומק. אני יכול להיות דמות בתאטרון לילדים (ב"מולאן" בתאטרון אורנה פורת) או חייל אוטיסט או דמות קיצונית שדעותיה שונות משלי בתכלית, כמו בהצגת הפרינג' בתאטרון 'החדר' שגם בה אני משתתף, וכשחקן אכן אני כל הדמויות כולן. זו מהות התאטרון: תאטרון הוא מסע. גם מסע-נפשי. זה גם הזדהות עם הדמות וגם זרות מול הדמות. באמצעות המשחק אתה יכול לברוח מעצמך וגם להגיע הכי עמוק אל עצמך. תאטרון זה מסע אל כל מה שאתה לא, וגם מסע הכי עמוק אל מה שאתה כן. בתאטרון אני כל הזמן 'מקלף', מקלף את הדמות ודרכה את עצמי, ככל שהדמות יותר רחוקה ממי שאני, כך האתגר שלי כשחקן גדול יותר. בכל תפקיד אני מקלף 'שכבות', מגיע ל'גרעין' האמיתי".

טל מככב על שער ברנז'ה מרץ (צילום: אייל מנקיטה \\\\\\\\ עימוד: ליטל טל)​​​​​​​


בקטנה על טל דנינו:

הוליווד: "אני לא בהכרח מכוון לשם. אם יגיע, סבבה".

טלוויזיה: "בשנים האחרונות עושים בארץ יופי של טלוויזיה, יש סדרות מעולות. 'שטיסל',למשל, יצירת-מופת,אהבתי גם את "עבודה עברית".  אשמח לעשות גם טלוויזיה, בטח, יש קו-אופק בכיוון, אבל התאטרון תמיד בנשמה שלי, זה בדם".

"ארץ נהדרת"?: "אוהב אותם מאוד. היו להם עונות מעולות, והיו גם פחות טובות. אני לא תמיד עוקב, כי אני בהצגות בלילה".

תרבות ה'סלבס' ותאוות הפרסום: "חלק מכללי המשחק היום, אבל לא מדבר אלי אישית. מי שמוכשר באמת ולא מוותר ומבין שיש כאן מסע, יצליח בכל מקרה. אפשר לעשות קמפיין לגבינה צהובה או לבנק אם זה מכניס קצת כסף ומרים את ה'מיתוג' שלך, לא יזיק, אין לי התנגדות, אבל אני קודם כל עושה תאטרון. אני מאמין בלעבור דרך".

'דה ווייס' או 'הכוכב הבא'?: "דה ווייס, לגמרי. בעיקר בגלל גורם ההפתעה, הכסאות המסתובבים, הרגע המרגש הזה של גילוי כשרון חדש שמקבל במה היסטרית".

צמחוני, טבעוני או קניבל?: "בדיוק בתקופה של תהיות לגבי זה. אני בעד אוכל 'ירוק ובריא', אבל גם עושה כבוד לאבא ואמא בסופ"שים  ובא הביתה לבאר שבע, 'לרדת' על איזו מנה מרוקאית, משהו 'אמיתי עם בשר'.

בירה, 'רדבול' או קוקה קולה?: "וויסקי'.

סטיילינג. גינס או 'מחוייט'?: "אני מטרוסקסואל, הגבר החדש, אוהב להתלבש, אוהב אופנה, פתוח לכל הסגנונות".

אופניים רגילים או חשמליים או אופנוע?: "אופניים רגילים/הרים, יש לי ואני אוהב את זה, כשיש זמן זה כיף אמיתי, ניקוי ראש בסבבה".

מירי רגב: "מעריך הרבה ממה שהיא עושה. אני חושב שהיא עושה מהלכים חשובים, 'מנערת' ובודקת דברים שמעולם לא נתנו עליהם את הדעת, כולל סוגיית תקציבי-תרבות מחוץ לתל-אביב והמרכז, ועל זה שאפו. יחד עם זה, לדעתי ה'רעש והצילצולים' והכוחנות והקולניות לפעמים מיותרים. אפשר גם בדרכי-שלום ולא ב"עליהום". גם כל עניין האשכנזים-מזרחים לדעתי מוקצן מדי, אנחנו כבר דור שני ושלישי וכולם 'מעורבבים' כאן עם כולם, זה לא שנות החמישים. הייתי שמח לשבת עם רגב ככה 'ברגוע' על כוס-קפה, לשמוע ולהבין יותר".

אודישנים: "לא מת על הסיטואציה, אבל מבין שזה חלק מהמשחק. אני לא 'מהמתאבדים' על כל אודישן. לאחרונה קראו לי לתפקיד בעקבות אודישן שעשיתי לפני חצי שנה, אודישן שבכלל שכחתי ממנו".

חשיבותם במחזה של: הטקסט, המשחק, התלבושות, התפאורה, התאורה, הבימוי,המוסיקה: "הצגה טובה היא שילוב של כל אלה, אנסמבל מהוקצע. הכל משפיע. התמהיל הזה כשהוא איכותי, הוא הנוסחה להצלחה".

חלום מקצועי קדימה: "אני באמת במקום טוב היום, תודה לאל, אני אדם מאמין. אשמח לגלם כמה שיותר תפקידים מאתגרים, לבטא את עצמי לעומק דרכם ולרגש באמצעותם כמה שיותר אנשים".

תגובות

End of content

No more pages to load