• 23 יולי 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

נדחתה עתירת מפעלים בנאות חובב בנושא ברכות האידוי

העתירה הוגשה נגד סירובה של רשות מקרקעי ישראל להקצות לעותרות את המקרקעין עליהם הקימו בריכות אידוי בתשלום של 40 ₪ לדונם לשנה - ותחת זאת לחייבן על פי שווי המקרקעין לפי הערכת השמאי

נאות חובב (צילום: FELAGUND / CC BY SA 3.0)

בית המשפט לעניינים מנהליים בב"ש קיבל את עמדת המדינה ודחה עתירה נגד רשות מקרקעי ישראל שהוגשה על ידי מפעלים מכתשים, תרכובות ברום ואסיא תעשיות במועצת רמת חובב בעניין בריכות האידוי לטיהור מי השפכים. 

העתירה הוגשה נגד סירובה של רשות מקרקעי ישראל להקצות לעותרות את המקרקעין עליהם הקימו בריכות אידוי (בשטח כולל של כ-1,537 דונמים) בתשלום של 40 ₪ לדונם לשנה, ותחת זאת לחייבן על פי שווי המקרקעין לפי הערכת השמאי. סלע המחלוקת 15 מיליון ש״ח שדורשת רמ״י  בתמורה להקצאת המקרקעין.

בשנת 1994, החלה להפעיל מועצת רמת חובב, תחת חסותה, בריכות אידוי לשפכי המפעלים בשטחה. בשנת 2006, בעקבות הליך משפטי שהסתיים בהסכם גישור הוסכם, כי הטיפול בשפכים יהיה באחריותו הבלעדית של כל מפעל ובהמשך אף אושרה תכנית מפורטת, אשר מגדירה את השטחים והחלוקה מחדש של כל המגרשים בין המפעלים לצורך הקמת בריכות תעשייתיות.

במסגרת העתירה טענו המפעלים כי בעקבות הסכם גישור נאלצו ליטול על עצמן למלא אחר חובות המועצה לטיפול בנושא השפכים ולכן, לטענתם, יש לראות מעמדן כתאגיד מים, ובדומה לרשויות מקומיות הן זכאיות לתשלום של 40 ש"ח לדונם לשנה ולא לפי הערכת השמאי לפי שווי המקרקעין.

פרקליטות מחוז דרום (אזרחי) שיצגה את רשות מקרקעי ישראל בהליך ביקשה לדחות את העתירה.

בית המשפט לעניינים מנהליים בב"ש (כב' השופטת שרה דברת) קיבל את טענות המדינה במלואן ודחה את העתירה, תוך חיוב העותרות בהוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

בית המשפט קבע, כי העתירה נגועה בחוסר תום לב מובהק. עסקינן בגופים כלכליים, מסחריים הערים (או אמורים להיות ערים) להתחייבויות שהם נוטלים על עצמם. אין לקבל מצב, בו גוף מסחרי חותם על התחייבות ברורה, לפיה הוא ישלם לרשות את שווי המקרקעין על פי שומת השמאי (וזאת כתנאי לחתימת הרשות על היתרי בנייה) וכ-11 שנים אחר כך הוא יעתור לחייב את הרשות להקצות לו את המקרקעין לפי סכום קבוע מראש של 40 ₪ לדונם לשנה, תוך התעלמות מוחלטת מההתחייבות עליה הוא חתם.
עוד קבע בית המשפט, כי העתירה לוקה בשיהוי מהותי, עת הוגשה כ-10 שנים לאחר הקביעה שתמורת המקרקעין תקבע על פי הערכת שמאי. בעניין זה נקבע, לעניין מידת הפגיעה בשלטון החוק, כי "לאחר שרמ"י שינתה מצבה לרעה, על סמך התחייבות מפורשת של העותרות, היא זו שתהווה פגיעה ממשית בשלטון החוק ומתן דרור למחשבה שהתחייבויות והסכמים לא בהכרח יש לקיים".

לגופה של העתירה קבע בית המשפט, כי "הטיפול בשפכי המפעלים הם חלק אינטגרלי מניהול המפעל ומתהליך הייצור המתרחש בו. חובה זו לטפל בשפכים התעשייתיים חלה של העותרות ולא על המועצה, וזו גם התחייבות שנטלו על עצמן במסגרת הסכם הגישור, שהרי זה היה התנאי למתן רשיון עסק של המשרד להגנת הסביבה".

את רשות מקרקעי ישראל יצגה בהליך עו"ד שני כ"ץ מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי), בסיוע המחלקה  המשפטית רמ״י דרום.

תגובות

End of content

No more pages to load