• 04 אפריל 2020

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

בלקמור של ב''ש הלך לעולמו: פרידה מאיש יקר שהמוזיקה הייתה כל חייו

הוא נולד תחת השם הרצל אוחיון, אבל בשנות ה-80 החליף את שמו לבלקמור, והיה בעליו של חנות התקליטים המיתולוגית של ב''ש. הוא לא הפסיק לחלום על עיר של מוזיקה ותקליטים, גם כשהיה קשה

ככה נזכור אותו: בלקמור בחנות התקליטים האגדית בפסג' סרול (צילום: דני בלר)

בלקמור, הרצל אוחיון במקור, נפטר ב-19 בינואר, מבלי שרבים שהכירו אותו בבאר שבע יידעו על כך. הוא היה בעליה של חנות התקליטים המיתולוגית בעלת אותו שם והאיש שדחף לא מעט באר שבעים להתמקצע במוזיקה, ברוק כבד ליתר דיוק. בלקמור היה מעריץ של להקת ''סגול כהה'' והיה לו דימיון חיצוני מדהים עם גיטריסט הלהקה, רי'צי בלקמור. חנות התקליטים שלו נפתחה באצמע שנות ה-80, ברחוב החלוץ מול קולנוע מרכז ועברה כמה מיקומים: במרתף בפסג' סרול, ברחוב החלוץ, בשני פסג'ים, ברחוב שלשת בני עין חרוד ובפסג' שופליין. הוא גם הפעיל זמן קצר פאב במדרחוב קק''ל. אחותו ג'וזי הייתה יושבת בחנות והיא לא בקיאה פחות ממנו במוזיקה. בלקמור היה תמיד נעים הליכות והחנות שלו הפכה למקום מפגש של כולם, מאוהבי קלאסית ועד לרוקיסטים.

מלבד חנות התקליטים, היו לו אולפן הקלטות, מקרני וידאו, ציוד הגברה, חדר חזרות ואחד האוספים הגדולים בעולם של להקת ''סגול כהה''. בשנת 1991 להקת סגול כהה הופיעה לראשונה בישראל. בלקמור הבאר שבעי קיבל גישה להיכנס אל מאחורי הקלעים, שם פגש בריצ'י בלקמור, שלא יכל שלא לבהות בכפילו הבאר שבעי. 

כשבלקמור פתח את החנות הראשונה שלו, ב-1985 בערך, היא הפכה למקום עלייה ברגל של הסיצנה האלטרנטיבית הבאר שבעית דאז. עד כמה שקשה להאמין, בבאר שבע היו להקות, מועדון אלטרנטיבי מעולה (הבלנטק או כפי שבעליו קראו לו במבטא צרפתי הבלונטק) והרבה לפני שהיו פה אינטרנט ושירותי סטרימינג, חנויות התקליטים ומועדונים היו המקום להיחשף למוזיקה חדשה. בלקמור היה מביא הכל מהכל: ממוזיקה קלאסית ועד לאלטרנטיבה הכי אזוטרית, מביטלס ועד סגול כהה. באי החנות היו בני כל הגילאים. מה שלא היה בחנות, היה משיג בדרכים שלו ומביא בהזמנה מיוחדת. 

להקת סקרלט פי, אותה ''ניהל'' בלקמור, במועדון הבלנטק. כיום שוכנת שם ישיבה חרדית (צילום: דני בלר)

באותם שנים הוא עזר ללהקה צעירה מבאר שבע, סקרלט פי, להתארגן על חזרות והופעות. סקרלט פי היו מנגנים קאברים של סגול כהה ושירים משלהם, מוסיקאים מעולים בזכות עצמם. להקה אחרת לה סייע הייתה נאטום או נאייטום, שרוב חבריה עזבו את באר שבע (האחד, מוזיקאי ומנהל שיווק של מותג כלי נגינה נחשב בקנדה, האחר - איש סאונד וצלם בניו יורק, שעבד בין היתר עם פול מקרטני). 

המדבקה שכל חובב מוזיקה בב''ש אהב (צילום: דני בלר)​​​​​​​

עם השנים, גם חבריו הקרובים שכחו את שמו המקורי וקראו לו בלקמור. הוא ניסה את מזלו בפתיחת פאב בקק''ל ובניהול פאב וחנות תקליטים ברחוב שלושת בני עין חרוד. לפני כחמש שנים תכנן לחזור לעסקים, עם חזרתם של תקליטי הויניל והקסטות ואפילו מצא חנות ריקה באחד הפסג'ים. אלא שבעוד שבתל אביב הענף פורח, בבאר שבע אנשים נצמדים לטלפון לשמוע שירים מיו-טיוב. המצב הכלכלי בבאר שבע והיעדר הפירגון מאוד שברו את ליבו. לפני כשלוש שנים נקלע לשמבר בריאותי, ממנו נראה היה כי הצליח להחלים. ''עברתי אירוע לבבי, שתפסו אותו בזמן ולא נתתי לזה לשבור אותי. במקום לשבת בבית, אני הולך ברגל הרבה. אני עוד אחזור'', הבטיח לפני כשנה. 

לפני שנים, התגורר בעיר העתיקה, שם גם היו האולפן שלו וחדר המוזיקה, מלווה בשני כלבי הזאב הענקיים שלו, ריין ובו (על שם להקת ריינבו).  לאחרונה עבר לשכונה ד', לרחוב רינגלבלום. בשיחות ארוכות עם כותב שורות אלה, הוא סיפר כי דווקא אהב את המקום, האווירה הסטודנטיאלית וגם היה מרבה לצאת להופעות, בעיקר הופעות ג'ז במועדונים בעיר העתיקה של באר שבע והיה נוסע לחנויות התקליטים בתל אביב, לנשום מוזיקה ולקבל כוחות נפשיים. 

השיחה האחרונה הייתה לפני כשלושה חודשים, מעט לפני הצומת של קניון הנגב. הוא חלם על פתיחת עסק קטן של תקליטים, עם פינה להופעות. חבריו מספרים כי בסמוך לתקופה זו, התחיל לחוש ברע. ב-19 בינואר הוא נפטר והובא למנוחות בבאר שבע. משך ימים ארוכים, כשנודע דבר פטירתו, רבים שהכירו אותו ניסו לברר ולאמת את הידיעה המרה, מתוך כאב שלא יכלו ללוות אותו ברדכו האחרונה. בלקמור עיצב ללא מעט באר שבעים את השנים ההם שהמוזיקה בקעה ממקור אמיתי, לא מאוזניות בטלפון. 

להקת נאייטום, עוד אחת מהלהקות של ב''ש משנות השמונים, שעשו חזרות לקראת הופעתם בחדר החזרות של בלקמור (צילום: דני בלר)​​​​​​​


​​​​​​​דויד פרץ כתב כבר לפני 14 שנה טור מרגש, שכאילו ניבא את העתיד:
''במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש, תר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות, פתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. "איפה החנות שהייתה כאן? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה" פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות. אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר'ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י"ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את שוויך, והאם כדאי למכור לך תקליטים בכלל'', כתב פרץ.

לפני המון שנים, המקומון ''כל-בי'' שאל את בלקמור מה הוא היה עושה לו היה נבחר לראש העיר. זה היה החזון שלו:
(צילום בלקמור: דני בלר)


הידיעה על מותו של בלקמור חילחלה לאט, כי אנשים שמעו ולא יכלו להאמין. רק הערב, מוצאי שבת, ניתן היה לאמת את הידיעה המצערת. בלקמור לא היה אף פעם אדם מריר. הוא לא בכה כשעסקיו דשדשו, אלא הלך וקנה עוד ציוד ועוד תקליטים ופתח מקום חדש.

כשהיה הכי קשה, הוא היה עוטה את המשקפיים השחורות, חובש את הכובע ויוצא לטייל בעיר העתיקה, עם הבירה הניצחית בידו. גם אחרי שעבר את האירוע הלבבי, המשיך לדבר על מוזיקה ותקליטים באותה התלהבות. לרגע, הוא לא הפסיק לחלום וזו תכונה השמורה רק ליחידי סגולה.

בלקמור הובא למנוחות בבית הקברות החדש בבאר שבע. הוא נטמן בגוש 12, חלקה 3, שורה 5, קבר מספר 23, עבור מי שירצו ללעלות לקברו.

יהי זכרו ברוך!

תגובות

End of content

No more pages to load