הוא נשאר בן עשרים
עשרות טקסטים נכתבו בשנים האחרונות תחת ידיי העיתונאיות, אבל האמת אף אחד מהם לא הכין אותי ליום שבו אצטרך לעמוד מול השכול רב השנים של בני משפחתי המורחבת. יש פחד ענקי להציף כאב שדעך מחדש, ולפתוח פצעים ישנים שמזמן כבר הגלידו. היום בגיל 29, החלטתי להנציח בטור אישי את בן משפחתי אשר אוחנה ז"ל שנקטף בדמי ימיו, והשאיר חלל ענקי במשפחתי והעיר דימונה כולה.
המסע שלי החל בכל כך הרבה שאלות ותהיות על אישיות מדהימה שלא הספקתי להכיר, ואת כל התשובות מצאתי בארגז התמונות הישן שבמחסן, שמכיל חיים שלמים של חוויות אינסופיות ובעיקר סיפור חיים.
אשר ז"ל, בנם של זהרי ואברהם אוחנה. נולד בדימונה ביום כ"ו בתשרי תשכ"ט (18.10.1968) , הוא היה בן בכור מבין שישה ילדים. מקור השם אשר הוא מהתנ"ך. אשר היה בנו השמיני של יעקב אבינו, ולכן ישנה משמעות יהודית עמוקה לשם זה, והבחירה בו מסמלת על הורים מלאי אמונה. "וַתֹּאמֶר לֵאָה--בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר". (בראשית ל'), בדיוק כמו הוריו שיבדלו לחיים ארוכים, שחינכו אותו לדת וערכים, לאהבת אדם וארץ ישראל ולכבוד לזולת.
אביו אברהם בשבילי הוא דוד "בבר", אח של סבתי סימי ז"ל, ואימו זהרי בשבילי היא דודה "ממו", שניהם מסוג האנשים שבמפעל החיים שם למעלה כבר לא מייצרים יותר, צדיקים אמיתיים.
אשר גדל והתחנך בדימונה, החל מבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "אלפסי" ובהמשך למד בבית-הספר התיכון הדתי "אפלמן". אימי היא בת גילו כך שממנה הצלחתי לשאוב הרבה מידע אודות הבן דוד שתמיד דאג לה, והיה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה.
את אשר למדתי להכיר עם השנים דרך אחרים, דרך הסיפורים ובעיקר דרך תמונות. כששרים "יפה הבלורית והתואר" מתכוונים אליו, לא הייתה תמונה אחת שלו שנתקלתי בה שלא היה בה חיוך רחב, אך בעיקר תמימות רבה נגלתה לעיני, כזאת שכבר לא זוכים לראות בדור שכזה.
"הוא היה כוכב כדורגל עולה" כולם סיפרו על אותו בחור גבוה, רחב כתפיים שכדורגל היה עולמו. היום כשאני כתבת ספורט במקצועי והכדורגל הוא הדבר הכי אהוב עלי בעולם, זוהי סגירת מעגל ענקית מול אדם שיכלו להיות לנו כל כך הרבה דברים במשותף, בעיקר העובדה שהוא שיחק ב"הפועל דימונה", הקבוצה המקומית אותה אני מלווה בשנים האחרונות.
בשנת 1987, הוא התגייס לצה"ל וגם שם בלט בתכונותיו המיוחדות. בשירות החובה שלו בצה"ל, הוא שימש כמכונאי טנקים מוערך. לאורך שנות חייו, רבים זכו להכיר באופן אישי את אשר ז"ל, וכל מי שהכיר אותו דאג להגיד את אותו דבר, לדבר בשבחו, להזכיר את עיניו הטובות, החיוך התמידי ואת אישיותו היוצאת דופן.
לאחר שחרורו מן הצבא נשא לאשה את רבקה, ויחד הם בנו את ביתם. אשר שהיה כל כך קשור להוריו, גר בבניין המגורים שלהם קומה אחת מתחתיהם ובהמשך נולדה לו בת בכורה ולה קראו שירן. משפחת אוחנה היא משפחה מורחבת ומוכרת בעיר דימונה, כך שכמעט ואין אדם בעיר שלא הכיר את אשר אוחנה ואת מעלותיו, זאת בעיקר בגלל רוב שנות עבודתו באולם האירועים המקומי, ומעבר לכך הוא גם עבד לפרנסתו בעיריית דימונה, שיחק כדורגל בקבוצה המקומית ואף אימן את קבוצת הנוער.
ביום כ"ה בתמוז תשנ"ד (4.7.1994) היום הנורא מכל, נקרא אשר לשירות מילואים. הוא נסע במכוניתו כשהוא בתפקיד למרכז הארץ ובדרך חזרה הביתה, בכביש באר שבע-דימונה הוא נהרג בתאונת דרכים. חברו שנסע יחד איתו ברכב, נהרג גם הוא. יום אבל נפל על העיר דימונה שבכתה את לכתו.
יומיים לפני מותו חגגתי יום הולדת ארבע, וזה פשוט נשגב מבינתי איך מצד אחד גדלתי בעוד שנה, ויומיים אחר כך הוא נלקח מהעולם הזה. אשר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה, בן עשרים ושש היה אז במותו. הוא השאיר רעיה בהיריון, את בתו הבכורה שירן, הורים ומישה אחים ואחיות, אך בעיקר הוא הותיר עיר שלמה המומה וכואבת. לאחר מותו הייהת מעט שמחה מהולה בעצב, כי אז נולדה בתו אושר שלא זכתה להכיר את אביה. כיום שירן בכורתו היא אימא לנכדיו.
כילדה קטנה יש לי רק שתי זיכרונות מאשר ז"ל, שתי זיכרונות שמתארים קצוות של חיים. באחת מהפעמים שהלכנו לבקר את דודה "ממו", ואבא אמר לי "בואי הולכים לבקר את אשר", וירדנו אליו הביתה לקומה מתחת. הוא מיד חייך רלי, ניגש לארון ולקח משם שקית חומה כמו של הפיצוחים של פעם, נתן לי את השקית שהייתה מלאה בסוכריות בצורות של פירות, כאלה שהיו מוכרים פעם וכבר היום לא ניתן להשיג.
הזיכרון השני זה כמה שנים אחרי מותו, אבא שלי שר באולפן הקלטות שיר מצמרר לזכרו שלנצח יהדהד בראשי "רק עלייך חושבים, את מותך מבכים ואנחנו כבר לא מאמינים"
הבניין של בית הוריו משקיף באופן אירוני על בית הקברות בעיר דימונה, כי פעם הוא גר מול בית הקברות והיום הוא גר מול הבית. למרות האסון הגדול הוריו ומשפחתו נשארו חזקים בעיקר כדי להנציח את אישיותו, אף על פי שלכולם יש געגוע אדיר ובעיקר חלום שאולי יגיע היום והוא ידפוק בדלת עם החיוך שכולם מספרים שהיה לו.
אחרי חיפוש מסיבי בארגז התמונות הישנות, נתקלתי בתיעוד של הרבה רגעי צחוק וגם רגעי בכי, אבל התמונה שתפסה את עיני לקראת היום הזה וגרמה לי לסגור מעגל, היא של דוד אשר אוחנה ז"ל מרים אותי על ידיו כשעוד הייתי תינוקת קטנה.
בכל שנה אני כותבת, אבל השנה בחרתי לבחור להנציח את הספור של משפחתי. מגיל קטן חינכו אותי שלא יכול להיות לאדם עתיד ללא העבר שלו, וצריך לספר את סיפורים של אותם חללים ונפגעי פעולות האיבה שבחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים.
תוך כדי שכתבתי את המילים חשבתי לעצמי אם היית כאן עכשיו, הרי אתה ואימא בני אותו גיל אז בטח היית בן בית אצלנו, וסביר להניח שהיינו מדברים כדורגל, או יותר נכון מתנגחים כדורגל בכל זאת היית אוהד בית"ר ואנחנו אוהדי הפועל.
זה מדהים שזכיתי להכיר אותך ולו מעט דרך הסיפורים ותמונות, תשמור על כולם מלמעלה יהי זכרך ברוך!