• 19 אוקטובר 2019

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

יחידה מובחרת בפני עצמה: סרן דביר משש

לכבוד יום העצמאות, הכירו את פניה היפות של המדינה שלנו, את סרן דביר משש, מפקדת פלוגה בגדוד 'תבור' בחטיבת החילוץ וההצלה, שבימים אלה מסיימת את תפקידה המשמעותי בצה"ל ומסכמת תקופה של שירות יוצא דופן

סרן דביש משש (צילום: עידן אסלן)

נולדת וגדלת באשדוד, תספרי על כך

"נולדתי באשדוד בשנת 94' למשפחה שהנחילה לי את ערכי אהבת הארץ ואפשרה לי ללכת אחרי הלב שלי והבחירות שלי. אימא שלי תמכה בי לאורך כל הדרך, יש לי אח קטן ואחות גדולה. אבא שלי הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, עבד במשרד הביטחון והושאל למשרד החוץ לשמש קב"ט שגרירות ישראל ברומניה כשהייתי בת 13. הייתי ילדה שמחוברת לספורט, בכיתה ז' התקבלתי לנבחרת ישראל בכדוריד, אך נאלצתי לוותר על זה בגלל המעבר לרומניה בעקבות התפקיד של אבא שלי. חייתי ברומניה מגיל 13 עד 15, כיתות ח'-ט', למדתי שם בבית ספר אמריקאי בינלאומי ומבחינתי, אלו היו שנתיים שחורות".

למה שנתיים שחורות?

"לא התחברתי לאווירה החברתית, היו גילויים אנטי-ישראלים על בסיס קבוע. זכור לי, למשל, שבתחילת שנת הלימודים רכזת השכבה שאלה בכיתה 'מי כאן ישראלי?'. כשעניתי 'אני', היא אמרה מול כולם 'נו, אז יהיה לנו השנה מאוד מעניין', בסוג של ציניות. באותה שנה, בתכנית הלימודים שמו דגש על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך השיעורים, לרוב, הדיון בכיתה הוטה לצד הפלסטיני, הוצגו עובדות לא מדויקות, שגויות, כשלצד שלנו, ישראל, לא הייתה יכולת להגיב או להתגונן. המורה להיסטוריה, למשל, העביר שיעור על תקופת 1948 והגדיר 'פלסטין', לא ישראל, כשזו כבר התקופה של אחרי קום המדינה. כשתיקנתי אותו ואמרתי 'ישראל', הוא התעקש 'לא, זו פלסטין'. אגב, הוא צרפתי בריטי והמורה קנדית, כלומר, הם לא מוסלמים, זו ראייה מעוותת של ישראל בעיניים אירופאיות.

"גם התלמידים היו זורקים מדי פעם בדיחות על אותו הרקע, שכמובן לא אהבתי. השיא היה בתקופת 'עופרת יצוקה', כשנערך בבית הספר כנס ובמהלכו ישראל הוצגה כמדינה אלימה שפוגעת באוכלוסייה אזרחית, מפגיזה בתי חולים, בתי ספר ופוגעת בילדים. היינו בקהל עשרה ישראלים בערך, לא נתנו לנו זכות דיבור, שום במה ל'קול הישראלי' ולתמונת המצב כפי שהיא במציאות. האווירה הזו בדיוק הביאה אותי להחלטה שאני מתגייסת לצה"ל והולכת להיות לוחמת.

בכיתה ט' יועץ בית הספר שאל אותנו לאן כל אחד רוצה ללכת, רובם ענו שהם רוצים ללמוד באוניברסיטאות כמו 'ייל' ו'פרינסטון', ורק אני עניתי שאני הולכת להתגייס לצבא. כולם הסתכלו עליי בתדהמה ושאלו 'את הולכת להרוג ערבים?!', עניתי להם 'לא, אני הולכת להרוג מחבלים, את מי שיפריע לנו בדרך'. ברגע שאמרתי את זה בקול רם, בעצם התחייבתי לזה בפועל, קודם כל כלפי עצמי. כשהייתי בת 15 חזרנו לישראל, לכיתה י' ולבגרויות. הצטרפתי ל'אחרי' ובכיתה י"א גם חזרתי לשחק כדוריד. החזרה לישראל הייתה חזרה הביתה במלוא מובן המילה".

יחידה מובחרת בפני עצמה (צילום: עידן אסלן)


"אני תמיד אומרת שאני לא לוחם בצה"ל, אני לוחמת בצה"ל. יש משמעות לזה שאני אישה-לוחמת וגם אם שברתי איזו תקרת זכוכית, עדיין יש דברים שאני כאישה לא אעשה. עם כל הכבוד לפמיניסטיות, אני לא תמיד מסכימה איתן"


תספרי על החוויה שלך ב'אחרי', הארגון שמכשיר בני נוער בהכנה לגיוס

"'אחרי' זו מסגרת שמהווה מסלול הכשרה והכנה לקראת הגיוס לצה"ל. המדריכים ב'אחרי' הם חבר'ה מיחידות קרביות ומובחרות בצבא. זה חושף לעולם האמיתי של השירות בצה"ל, מכין את המשתתפים פיזית ומנטלית לתהליך, ומהווה גם מסלול הכשרה למנהיגות. זה מסלול תובעני ולא קל, אבל זו חוויה מעצבת וחשובה שסייעה לי למקד את עצמי, את המטרות שלי ולאמן את הכישורים שלי לקראת היותי לוחמת בצה"ל. בבית הספר באשדוד ידעו שאני זאת שפעילה ב'אחרי', זה סימן אותי ועורר ציפיות גבוהות כלפיי".

איך קיבלו במשפחה את הבחירה שלך להיות לוחמת?

"בהתחלה הרימו גבה ,שאלו 'את רצינית? מה, תרוצי בג'בלאות ותאכלי אבק?'. חשבו שעדיף שאלך למסגרת שתתרום לי לאזרחות, כמו 8200 חיל התקשוב, כאלה. אבל ברגע שהם הבינו שזה לא ג'וק ושזה בנפשי ושמבחינתי זו דרך חיים, הם נתנו לי את ברכת הדרך. אי אפשר לצלוח מסע כזה ולהצליח בדרך הזו ללא תמיכה מהבית. הבית זה הפרופורציות. לחזור מפעילות בשטח בסופ"ש הביתה לשיחות הקטנות של החיים, לדבר על מה לאכול ומה ללבוש ולאן יוצאים, לחזור לנורמליות של המשפחה, לחיבוק – זו המשענת, זה לחזור לאיזון נפשי. וכמובן גם החבר שלי, דור, שתומך בי לאורך כל הדרך. אנחנו יחד שנתיים, היכרנו כששנינו קיבלנו מצטיין נשיא, ומשם הקשר התהדק. הוא קצין בחיל התקשוב, הוא תמיד יודע להגיד לי את הדבר הנכון בזמן הנכון, מכניס לפרופורציות, מושך קדימה".

מסלול ההכשרה שעברת בצה"ל כלוחמת הוא בוודאי תובעני במיוחד, תספרי על ההתמודדות הפיזית והנפשית שלך בהקשר הזה

"מסלול ההכשרה בשלבים הראשונים כלל טירונות ואימון מתקדם. היינו פלוגה של 120 חבר'ה, מתוכם 16 בנות, כשבמהלך ההכשרה בערך חמש בנות נשרו. הטירונות הייתה לי חוויה מאוד לא קלה, אולי גם בגלל הציפיות שהיו כלפיי עוד מימי התיכון, כזאת שב'אחרי', כזאת שזה בדם שלה. היינו באזור אשקלון, בזיקים, היה לי קשה פיזית ונפשית. הקור ממש גמר אותי, נובמבר בשטח, ישנים בחוץ. רק בסוף הטירונות התחלתי להרים את הראש.

"בסיום הטירונות, בטקס כשכולם בכו מהתרגשות, אני בכיתי מאכזבה עצמית. הרגשתי שלא נתתי מספיק מעצמי, שהקושי סגר אותי. בהמשך, כשיצאתי לקורס מפקדים, ביקשתי להיות מ"כית של טירונים כדי לעשות את מסלול הטירונות שוב ולנצח את עצמי, לעשות תיקון. בשלב האימון המתקדם היה לי כבר יותר סביר, הוכשרנו במסלול שמשלב לוחמה רגילה ולוחמת שדה, חילוץ ואב"כ. לומדים איך להילחם, איך להיטמע בשטח, איך לנוע בשטח, בנים ובנות ביחד, ישנים בשק"שים אחד ליד השנייה, חולקים יחד את הקשיים, את האתגרים ואת החוויות. יש עזרה הדדית, יש אחוות לוחמים, כמו בשיר 'הרעות'. אין בכלל חשיבה על בנים-בנות, עובדים ביחד. עד היום אנחנו בקשר טוב. האימון המתקדם הוא יותר אגרסיבי, מתרגלים בשטח מצבים שמצריכים סיוע וחילוץ, בקושי ישנים, סוחבים כלים מאוד כבדים, וזה כאילו הגוף מתפקד על מערכת שרירים אחרת. אבל יש את הכוח של הביחד. יש מנות-קרב, מתרגלים לאכול תירס וטונה מקופסה ולהשתמש במגבונים במקום מקלחת. אני לא מפונקת, מסתדרים, אני אוהבת אתגרים".

 לא היו רגעי שבירה? בכי, רגעים שהיה בא לך לברוח הביתה ולנוח?

"בטח שהיו רגעי שבירה, בעיקר בלילה, בקור הקשה שפירק אותי. הייתה איתי חברה טובה, נור, שתמכה בי והרימה אותי, היא הייתה יותר חזקה ממני מנטלית. אני הייתי חזקה ממנה פיזית, אבל את התמיכה הנפשית היא ידעה לתת לי בול בזמן. לפעמים זה היה אפילו בלוותר על השמיכה שלה ולתת אותה לי. היא עזרה לי עד קו הסיום ממש".


"בניגוד לגלי הביקורת הבלתי פוסקים כלפיי ההנהגה שלנו, הייתי רוצה שכולנו נזכור שההנהגה בישראל מתמודדת עם סוגיות שאף מנהיג של אף אומה לא נדרש להתמודד איתן"


הגעת בצבא להישגים מרשימים ויוצאי דופן כשמדובר בחיילת. היית ממקימי פלוגת 'ראם' וגדוד 'תבור'

"חטיבת החילוץ התחילה בגדוד 'שחר' בשנת 2008, לאחר מכן נוסף אליה גדוד 'קדם'.  אחרי מלחמת המפרץ נולד בצה"ל הצורך ביחידת חילוץ צבאית. בשנת 2008 התחלנו כפלוגת 'שביט', כשהייעוד שלנו הוגדר חילוץ. בהתחלה הפלוגה קיבלה משימות כמו אבטחת מתקנים ועוד. בשנת 2012 החלה הקמת הגדוד שלי, גדוד 'תבור'. בגדוד יש היום שלוש פלוגות, אחת מהן היא 'ראם'. אנחנו למעשה היינו הלוחמים בפלוגה השלישית שהתגבשה להקמת הגדוד. בשנת 2013 הצבא קבע שאנחנו חטיבת החילוץ, יורם לרדו היה המח"ט הראשון. בשגרה, חטיבת החילוץ מבצעת פעולות בטחון שוטף בקווים, באיו"ש, בגבולות מצרים וירדן. בעת מלחמה או במצב חירום, אנחנו עוברים לייעוד האופרטיבי שלנו כחטיבת חילוץ; זה יכול להיות רעידת אדמה, או אירוע כמו קריסת החניון בתל אביב, או בנסיבות כמו ב'צוק איתן' כשיורים טילים ובניין קורס ואנחנו מגיעים לאתר להציל לכודים. אנחנו מבינים שבתקופות כאלו העורף הוא החזית. לאחרונה לצערי, איבדנו קצין בחטיבת החילוץ, את סרן זיו דאוס ז"ל, בן 21 במותו, הוא החלל הראשון שלנו. זו חוויה קשה ומטלטלת לחטיבה כולה".

פיקדת על ציר/כביש  443, תספרי על זה

"כביש 443 הוא כמו מערב פרוע באמצע מדינת ישראל. זו גזרה שכבר גבתה חיי אדם רבים, של חיילים ושל אזרחים כאחד. לרוב, מי שנוסע שם, למשל, מתל אביב לירושלים, בכלל לא מבין שהוא באיו"ש. קרה שמישהי עצרה לבדוק פנצ'ר בגלגל בשולי הדרך ומיד ניגשו אליה חיילים לשמור עליה עד שהגלגל יוחלף, כשהיא ראתה אותם מתקרבים היא נבהלה ושאלה 'מה קרה, עשיתי משהו לא בסדר?', היא לא הבינה שהיא באיו"ש ושזה מסוכן. נסיעה של שבע דקות בין מחסום מכבים לעופר וזה כבר איו"ש. אלו שבע דקות קריטיות, דקות של בקבוקי תבערה ורימוני גז ואירועים ביטחוניים.

"בגזרה הזו אנחנו מתמודדים גם עם פעילות של ילדים ונוער פלסטיני שזורקים אבנים ותוקפים חיילים. בעיניים רגילות זו אולי רק אבן, אבל ה'רק אבן' הזאת יכולה להרוג לפעמים. לא פעם יש את הדילמה כשמולך ילד בן 12 עם אבן גדולה, מה אפשר לעשות לו? הרי ברור שלא נפתח באש. לא מזמן נערה פלסטינית בת 12 התקרבה אל חייל שלנו עם סכין ודקרה אותו. הוא ריחם עליה ורק אזק אותה בשביל לנטרל אותה. כשחקרתי אותה בבידוק, שאלתי אותה 'למה עשית את זה?', היא ענתה 'בשביל ירושלים'. התשובה הזו מעידה על חינוך לשנאה ועל זה שהיא לא מבינה מה היא עושה בעצם. זה מאוד מורכב כשהאויב הוא ילד בן 12, זה אבסורד, אבל זו השגרה שבה מתנהלים.

"בכלל, יש סיטואציות לא קלות, למשל, כשנכנסים לבית בלילה לעצור מבוקש, רואים תינוקות בבית, רואים עוני, מבינים שהם מרקע סוציו-אקונומי נמוך, לפעמים יש קללות וצעקות והתגודדות של גברים שכנים שמגיעים, מצבים לא נעימים. קרה לי אישית, שאישה בת 80 צבטה אותי. לא הגבתי לה. היא לא סיכנה אותי, לא היה לה סכין, לא נשק, אז מה, אני ארביץ לאישה בת 80? אני אומרת לכל מי שמבקר את צה"ל ואת הרמטכ"ל מהבית מול הטלוויזיה אל תמהרו לבקר אותנו, קל לדבר מהכורסה הנוחה בסלון, אבל אנחנו אלה שנמצאים בשטח ומתמודדים עם נסיבות מורכבות ורגישות, ואנחנו מחויבים לשמור על הוראות פתיחה באש ולהיות ערכיים גם בסיטואציות כאלה.

"אני יכולה להעיד שאת איו"ש הבנתי ביום שבו הגעתי לבית לעצור נער בן 17 ואבא שלו היה המום ואמר 'לא יכול להיות שהבן שלי יעשה דבר כזה נגד המדינה או נגד צה"ל, אין מצב'. במהלך חקירת השב"כ הוא נתן לבן שלו סטירה ליד כולנו ואמר 'תיקחו אותו מכאן, אני מתבייש בו'. באירוע הזה הבנתי שהאבן שנזרקת היא לא שורש הבעיה, שורש הבעיה זה החינוך, ואם בבית החינוך בסדר, אז יש ברחוב את הסביבה שיכולה 'להרעיל את הבארות'. לא פעם אנחנו שומעים את המואזין בכפר קורא בקול בערבית לילדים 'מחר חופש, אין בית ספר, תצאו לזרוק אבנים על חיילי צה"ל, תעשו בלגן'".

פיקדת ונכחת בפעילות/בגזרות מסכנות חיים, האם פחדת בנסיבות כאלו, בחיכוך עם אוכלוסייה עוינת?

"הפחד הוא יותר במובן של אחריות, פחד כלפי החיילים שלי. לדוגמה, היה לנו פעם מעצר של מבוקש שקצת הסתבך לנו מול תגובת המשפחה והגברים בכפר שהגיעו וככה הקיפו אותנו, סיטואציה אלימה שבה מצאתי את עצמי מחפשת בעיניים את החיילים שלי כדי לוודא שכולם בסדר. התחלתי לספור אותם בעיניים, ניסיתי לראות שכולם נוכחים, והרי לא כולם בטווח ראייה. בנסיבות כאלה יש פחד. דוגמה נוספת, פיקדתי על הריסת בית המחבל מהפיגוע בהר אדר (בכפוף למג"ד, כמובן) זה היה תהליך של ימים; פיקדתי על מאה חיילים, הכנסתי את הכוחות לשטח, ביצעתי הכנה להריסת הבית, פיניתי אזרחים מבתים סמוכים כדי שלא ייפגעו, הם הרי לא אשמים ואנחנו מפנים אותם בשביל להגן עליהם, אבל יש מצדם התנגדות וקללות וניסיונות לפגוע בנו פיזית. לוקח שלוש שעות לפנות אותם מהרדיוס המסוכן, ואז מתחילה הספירה לאחור, ופתאום ה'בום' של הרס המבנה, ורואים רק אש וזיקוקים ורציתי לראות שכל הלוחמים שלי איתי ושהכל בסדר, הם רק בני 18 והייתי חרדה להם, זה כרוך במתח נפשי עצום ובתחושת אחריות כבדה מאוד.

"גם בפעילות של חילוץ והצלה זה מורכב, למשל, כשהגענו לחניון שקרס בתל אביב לחלץ נפגעים ולאתר ניצולים, הייתי למטה עם הצוות חופרת בבור הענק שהיה פעם חניון, ולמעלה משפחות הנעדרים עומדות ומביטות על כולנו תוך כדי פעילות. ידעתי שהן בדאגת אימים ושהן נושאות עיניים בתקווה, אבל ביום השלישי לחיפושים הבנתי שלא יהיו לי בשורות טובות לבשר להן, וזה שובר. אני זוכרת איך התפרקתי שם בשטח ופרצתי בבכי ואיך שדור, החבר שלי, תפס אותי וניער אותי שאתאפס על עצמי. זה המקום שבו כמפקדת, אני מהווה דוגמה ואסור לי להתפרק, כי החיילים שלי בוחנים איך אני עומדת בסיטואציה הזו, אני המודל עבורם, אני הכוח שמנהיג, אני ה'אחרי' הזה ואסור לי לבכות כי זה משפיע עליהם לרעה".

סרן דביש משש (צילום: עידן אסלן)


"לכל מי שמבקר את צה"ל ואת הרמטכ"ל מהבית מול הטלוויזיה – אל תמהרו לבקר אותנו, קל לדבר מהכורסה הנוחה בסלון, אבל אנחנו אלה שנמצאים בשטח ומתמודדים עם נסיבות מורכבות ורגישות, ואנחנו מחויבים לשמור על הוראות פתיחה באש ולהיות ערכיים גם בסיטואציות כאלה"


מהי רוח צה"ל בעינייך, צה"ל של ישראל בואך יום העצמאות 2018 

"רוח צה"ל זה משהו שמשרישים לחיילים מהיום הראשון. זה לא משהו פורמאלי סטנדרטי. יש לזה כמובן מסמך ערכי שמכוון להתנהלות ערכית גם בסיטואציות המורכבות ביותר. המסמך עצמו נוגע בעשרה ערכים, ביניהם: טוהר הנשק, כבוד האדם וכו'. צה"ל נחשב, ובצדק, לצבא הכי מוסרי בעולם וזה נכון בשטח, אני עדה לזה יום-יום, זו לא סיסמה. לכל משימה שמפקד בצה"ל מקבל יש תדרוך שיש בו שלושה סעיפים: מבצעי, בטיחותי וערכי. רוח צה"ל זה מה שצה"ל מצפה מהחייל בשטח, בתפקוד גם כלוחם וגם כאדם - לשמור על אנושיות והומאניות, וזה גם אותם ערכים שאינם כתובים. זה מכוון אותך להפעיל שיקול דעת אנושי, למשל, כששומרים במחסום ומגיעה אישה בהריון ויש עוצר, או כשמגיעים לעצור מבוקש והוא בדיוק מחזיק תינוק על הידיים. גם בנסיבות האלו צריך להיות אנושי, לא רובוט, להקפיד על הנהלים כמובן בראש ובראשונה, אבל לא לשכוח את האדם שבך ואת הבנאדם שמולך. בשטח יש כל מיני דילמות לא צפויות שאין לכולן 'מישנה סדורה', וכאן בדיוק צה"ל מצפה מאתנו לדעת לקבל החלטה נכונה, גם כחיילים גם כמפקדים. הרי מה זה צה"ל בפועל, זה כל עם ישראל. מתגייסים לשורותיו מכל שדרות העם, אי אפשר לחנך את כל עם ישראל, אבל אפשר ליישר קו ולקבוע סטנדרטים מוסריים ולהנחיל ערכים".

בשנים האחרונות נראה שדלתות חדשות נפתחות בפני נשים בצה"ל, הן ממלאות תפקידים בכירים וגם כאלה שבעבר נחשבו לגבריים בלבד, את עצמך מהווה דוגמה לזה. מהי דעתך על זה ועל מנהיגות נשית בכלל

"צה"ל עשה כברת דרך בעשור האחרון בכל הנושא של קידום נשים בצבא. יחד עם זאת, אני חושבת שנשים בתפקידים בכירים, ובוודאי כלוחמות בצה"ל, זה נחשב עדיין לחריג. כשאני התגייסתי לא היו בצה"ל מפקדות פלוגה מבצעית, לא היו מג"דיות, והיום יש. היום יש גם הרבה נשים בדרגות אלוף. אני הייתי סגנית מפקד פלוגה לוחמת ראשונה בצה"ל.

"חשוב לי להזכיר שחלק משמעותי מהשינוי לטובה זה בזכות הרמטכ"ל אייזנקוט, ששם את הנושא של קידום נשים בצה"ל במרכז. הוא ערך לא מזמן כנס גדול בנושא, זימן אליו מפקדות, טייסות, חובלות, הגיע ונתן להן במה, תמך, הקשיב להן.  זה מחלחל למטה, לדרג הפיקודי, וגם לחברה האזרחית וזה מסקרן ומקבל כותרות. אין ספק שהכוח הנשי בצה"ל מתעצם, אבל עוד יש המון מה לעשות. אני תמיד אומרת שאני לא לוחם בצה"ל, אני לוחמת בצה"ל, כלומר, יש משמעות לזה שאני אישה-לוחמת וגם אם שברתי איזו תקרת זכוכית, עדיין יש דברים שאני כאישה לא אעשה. עם כל הכבוד לפמיניסטיות, אני לא תמיד מסכימה איתן.

"בואו נהיה ריאליות: שדה הקרב הוא לא זירה טבעית לאישה, זו עובדה ואף פמיניסטי נאור לא ישנה את זה. אם אני צריכה לסחוב מטען של מאה קילו, אז אני כאישה לא אסחוב אותו ואיעזר בחיילים שלי. אני מודעת גם לעוצמה שלי וגם למגבלות שלי כאישה. למשל, טלי הטייסת המדהימה, כשהיא בהריון היא לא יכולה לטוס, לגבר לא תהיה המגבלה הזו. למשל, שרון ניר היוהל"מ (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) אישה מדהימה לדעתי, הייתה המג"דית הראשונה בחיל התקשוב, פעם שאלתי אותה איך היא משלבת בין ילדים וקריירה צבאית, היא סיפרה לי שההריונות מתוכננים גם לפי נסיבות התפקיד, ושיש המון וויתורים וניתוב סדרי עדיפויות מאוד מוקפד. אני אישית לא מוכנה להקרבה ברמה הזו, וזו גם אחת הסיבות שבחרתי לא להמשיך לחתום קבע אלא להשתחרר מצה"ל. זה חלק מהתובנה הזאת, וגם מהעובדה שמיציתי ושלא קורץ לי למשל להיות מג"דית. אם היה בצה"ל תפקיד שהייתי נושאת אליו עיניים, אז הייתי נשארת ומוכנה לוויתורים מסוג כזה.

"לגבי מנהיגות, לדעתי אין עניין של גבר או אישה, מדובר בכישרון וכישורים - או שיש לך אותם או שלא. מנהיגות טובה בעיניי זה לדעת לראות דרך העיניים של האנשים שעליהם אני מפקדת, שהמטרה שבשבילה אני מפעילה אותם תהיה לי ברורה ושאשאף להשיג אותה בדרך מקצועית, ערכית ואנושית ככל שניתן, שדרכי כמנהיגה תהיה הגונה. דמויות בולטות שהיוו לי מודל ושאני מעריכה מאוד הן, למשל, רפאל איתן שלאחרונה קראתי את הספר שלו 'סיפורו של חייל', אבי דיכטר, גולדה מאיר. וברמה הכי אישית זה אבא שלי, שאת כל חייו מקדיש לביטחון המדינה, ושתמיד ידע לשמור על משפחתיות גם במסגרת קריירה ביטחונית תובענית. אני לא שוכחת לו את הסנדוויצ'ים שהיה מכין לנו בילדות בבוקר לבית הספר, ובכלל את זה שהקפיד לשמור על 'זמן אבא' ועל משפחה תומכת בכל מצב".


"קרה לי לא פעם בדייטים, כששמעו שאני לוחמת, שנרתעו ממני. מה הם חשבו, שאני אתקוף אותם בלילה מתוך שינה? הרמטכ"ל אייזנקוט שם במרכז את הנושא של קידום נשים בצה"ל"


בימים אלה ממש את משתחררת מצה"ל. יש לך תכניות להמשך, לאזרחות?

"אני יודעת שכל החיים שלי אני אעסוק בביטחון המדינה, זה מה שמעניין אותי, זה ה'דרייב' שלי בחיים. אני עוד לא יודעת מה זה יהיה, אני בודקת כל מיני אפשרויות. בטווח של עוד כמה עשורים אני גם יכולה לראות את עצמי משתלבת בפוליטיקה. כמובן שמשפחה וילדים זה משהו שאני רוצה. עכשיו עם השחרור, אני טסה לחודשיים לדרום אמריקה עם כמה חברים מבה"ד 1, לראות קצת עולם. חמש שנים וחצי לא הייתי בחו"ל (חוץ מאיטליה) ואני רוצה לטייל, לראות עולם - ולא באינסטגרם. מאוד אוהבת לטייל, גם בארץ כמובן".

אנחנו בגיליון חגיגי ליום העצמאות, יומולדת 70 למדינה. מהי ישראל היפה בעינייך, מה את אוהבת כאן במיוחד?

"יש בי אהבה גדולה למדינה שלנו, יש לי ממש אהבה פיזית לארץ הזאת. אני אוהבת לטייל בה, אוהבת את הנופים, את נופי הדרום, מקומות כמו הרי אילת, נחל שלמה. יש פה נופים עוצרי נשימה. הגדוד שלי, 'תבור', קרוי על שם הר תבור. אני אוהבת את התנ"ך ואת החיבור אליו גם דרך הנופים בשטח, חיבור שמאפשר לחוות את התנ"ך בממד נוסף. אני מטיילת ברחבי הארץ ועדה להיסטוריה של אלפי שנים, לזיקה של העם שלנו לאדמה הזאת, המפגש עם המקומות שבהם נרקמה ההיסטוריה שלנו הוא מרתק בעיניי, וזה לא משנה אם מנהלים אורח חיים דתי או חילוני, ההקשר הזה חי ונושם.

"בניגוד לגלי הביקורת הבלתי פוסקים כלפיי ההנהגה שלנו, הייתי רוצה שכולנו נזכור שההנהגה בישראל מתמודדת עם סוגיות שאף מנהיג של אף אומה לא נדרש להתמודד איתן, אז יהיה הרבה יותר חיובי אם הביקורת תיאמר בטונים מכבדים יותר ומתוך הבנה שהמציאות בישראל היא מורכבת מאוד. ישראל היא אזור התייחסות בפני עצמו שמתמודדים בו עם מצבים ייחודיים שרלבנטיים רק אליו".

איזה מסר תרצי להעביר לבנות לפני גיוס שקוראות את הכתבה הזאת?

"אני ממליצה לחקור ולבדוק לעומק לגבי כל תפקיד שמעניין אתכן. לא ללכת על משהו כי זה טרנדי. חשוב להבין אם התפקיד שמעניין אתכן גם מתאים לך אישית, להתייעץ ולקבל החלטה על סמך מידע ולא על סמך אופנות. אני יכולה לומר, למשל, שלהיות לוחמת כמוני זה לא משהו שמתאים לכל אחת. בנוסף, מאוד חשוב להיכנס לכושר לפני הגיוס, להכין את הגוף, להתאמן. ומעל לכל - לבוא בגישה אופטימית וחיובית, כמו לקראת כל אתגר בחיים".


החטף-שק (צרור יריות לגבי צרור סוגיות)

מוזיקה "אוהבת את כל הז'אנרים, פתוחה לכל סוגי המוזיקה, משירי ארץ ישראל הישנה, דרך מזרחי ושירי דיכאון ועד פופ ורוק, הכל".

אופנה "אוהבת להתלבש. כשכבר יש לי זמן לשופינג אני אוהבת ללכת עם אימא שלי. לאחרונה אחותי שכנעה אותי לנסות נעלי עקב. למרות שאני מאוד גבוהה, כמה פעמים כבר אפשר ללכת לחתונות עם סנדלים? אז היא קנתה לי במתנה זוג נעלי עקב, ודווקא סבבה".

ספורט "אני רצה מגיל 13 ועכשיו חוזרת לריצה. בעוד שנה אני אשתתף במרוץ 'הר לעמק' באזור עמק יזרעאל, זה 30 קילומטר. גם אבא שלי יצטרף אלי".

דיאטות/אוכל "בגדול, אני שומרת על תזונה נכונה. בסופ"שים אצל ההורים אני יכולה להתפרע על פסטות ועוגות. אני מאוד אוהבת תמרים ואגוזים. בשטח מתרגלים מהר למנות קרב, לתירס וטונה מקופסה, אבל כשמגיעים הביתה מעריכים את התענוג האמיתי".

אהבה "היום יש לי את דור, אהבה גדולה. האמת היא שהיה לי קשה למצוא בן זוג. קרה לי לא פעם בדייטים, כששמעו שאני לוחמת, שנרתעו ממני. מה הם חשבו, שאני אתקוף אותם בלילה מתוך שינה? הייתה תקופה שאמרתי בדייטים שאני משרתת בפיקוד העורף ובכלל לא סיפרתי שאני לוחמת. תמיד ידעתי שכשיגיע 'האחד' שיהיה גבר-גבר אז הוא יכיל את זה, יהיה גאה ולא יחשוש, וככה באמת היה עם דור החבר שלי. הכרנו כששנינו קיבלנו מצטיין-נשיא. היו שם 120 חיילים וחיילות. שניים מהם מצאו אהבה, אנחנו".

תגובות

End of content

No more pages to load