• 27 ספטמבר 2021

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

The show must go on - ערב טוב 'זאפה'...

חברי להקת 'סטיגמטה' הם חיות-במה אמיתיות. הסולן שלהם, חיים בר, הוא תופעה ווקאלית נדירה שצריך לראות (ולשמוע) מקרוב רק כדי להאמין שיש 'דבר' כזה משוחרר לציבור כאן בנגב

לנקת סטיגמטה (צילום: באדיבות הלהקה / שימוש הוגן על פי סעיף 27 א')

חברי להקת 'סטיגמטה'   'יושבים' על הכלים כמו שרק נגני-על יודעים 'לשבת' עליהם, יש להם איכויות שרק הרוק הכי נטו של שנות ה-80 ידע 'להנפיק'. הם מוסיקאים בנשמה, כבר לא ילדים, אבל בוערים מבפנים החוצה הכי 'פראש' שיש והם החודש אצלנו בזאפה על הבמה. הנה מה שיש להם להגיד כשהם לא מנגנים (ב'הפסקות' בין החזרות) 

תסבירו איך נולד השם של הלהקה 'סטיגמטה'
יוסי:
"השם של הלהקה התלבש בנסיבות של אינסטינקט, זה קשור למעשה בדג זהב. לטעמי השם הזה לא מייצג את מה שאנחנו ואת האופי המוזיקלי שלנו, אבל הוא כבר 'התמתג' והשאר היסטוריה.
יניב: "כשגיבשנו את ההרכב של הלהקה התחלנו לחפש לה שם, היה כבר תאריך להופעה ראשונה ועדיין לא היה לנו שם. ואז יום אחד אני יושב עם חיים בחנות-חיות שהיתה לו, מסתכל שם על דג אדום כזה יפה וחיים אומר לי: "קוראים לזן הזה "סטיגמטה". ישר נדלקתי ואמרתי לו: "זה שם מעולה ללהקה" ומאז זה נשאר ככה. לא בדקנו מה המשמעות של השם הזה ורק בהופעה הראשונה ב'בראכה' בשנת 2010 אחרי שקראנו את הביקורות המפרגנות על ההופעה, הלכנו לבדוק מה המשמעות של השם הזה והבנו שזה מתייחס לפצעים של ישו כביכול אחרי ה'צליבה'. לא בדיוק ההקשר שתיכננו, אבל זה כבר שלנו".

איך הכרתם, מתי נפגשתם?
יניב: "אנחנו כבר בתמצווה, 12 שנים ביחד בלהקה. היה לי חבר שהיה לו אולפן הקלטות, אמיר גורמן, יום אחד הוא הציע לי לבוא אליו לפגוש כמה חבר'ה, נגנים מעולים שיש להם סולן 'לא מהעולם הזה'. באתי לחזרות שלהם, שמעתי את חיים שר סולו ו'נפלתי'. התחלתי לדבר איתו, זיהינו שאנחנו אוהבים את אותם שירים, שגדלנו על אותם חומרים שהם אבני-היסוד של הרוק: "דיפ-פרפל", "קווי'ן", "לד-זפלין". הצעתי לו שנעשה מופע-מחווה לאגדות הרוק האלה והוא מיד נדלק על הרעיון, ומשם הכל היסטוריה". 

יוסי: "תמיד היינו יחד: אני, חיים, ליאור ויניב, סוג של רביעייה. אבל לקח זמן עד שהגרעין של הלהקה התגבש. החלפנו הרבה נגנים במהלך השנים עד שהגענו להרכב של היום. ההרכב הנוכחי הולך יחד כבר 12 שנה וזה הישג נדיר במושגים של משך-חיים של הרכבי רוק. יש לנו קהל נאמן שהולך איתנו שנים, מתחילת הדרך ועד היום. אני יליד 75 כשאני הייתי צעיר יותר, חיים היה הכוכב של כל הפאבים בעיר. ראיתי אותו ב'סטרייק' עם ההרכב שהיה לו אז ''סקארלטB'' הייתי מגיע להופעות שלו ונטרף מהקול שלו. הערצתי אותו. בשבילי להצטרף ללהקה ולנגן עם חיים זו היתה סגירת מעגל מדהימה ומרגשת". 


"יש בבאר שבע סצנה מוסיקלית, תמיד היתה כאן, במיוחד ספציפית לרוק"



יניב: "הרכבי-רוק מוסיקליים לא שורדים יותר משנה. אנחנו הולכים יחד תקופת-חיים משמעותית. אנשים הספיקו להתחתן ולבנות משפחות במשך התקופה הזאת. אנחנו באותו ראש מוסיקלי, יש לנו 'שפה פנימית' משלנו. אנחנו מקפידים על רמה מוזיקלית מאוד גבוהה שרק משתבחת עם השנים". 

דרור: "אני הייתי הולך לשמוע את חיים בעבר כסולן בפאב ''הקיו'', הכרתי אותו עוד הרבה לפני שעבדנו יחד. אחי הגדול הלך להרבה הופעות של סטיגמטה בזמנו והוא זה שסיפר לי אז שהם מחפשים בסיסט, משם זה כבר התגלגל והצטרפתי ללהקה".

חיים: "לפני 12 שנה נכנס אליי לחנות לבעלי-חיים שהיתה לי (ושרק לפני כמה חודשים אגב סגרתי אותה) ליאור,שהוא המתופף שלנו היום. בדיוק התנגן אצלי בחנות ברקע השיר ''סטרייק'' של ''דיפ-פרפל''. לא הכרנו אז עדיין והוא ככה אמר: "מה זה ברקע, דיפ-פרפל?!" אמרתי לו "כן, אבל זה ביצוע שלי לדיפ-פרפל". ליאור אמר: "לא, זה דיפ-פרפל", אמרתי לו שוב שזה ביצוע שלי לשיר שלהם, שאני זה ששר שם. הוא לא האמין. ככה זה התחיל, והשאר היסטוריה".

אתם מתמקדים בעיקר בביצועי קאברים ללהיטי ענק משנות ה-80. למה?                 
יניב:
"אנחנו מתמקדים בקאברים של שנות ה 70-80-90 של אגדות הרוק הגדולות, מבצעים מוזיקת רוק אמיתית. רוק שורשי, בסיסי, נקי. זו האהבה המוזיקלית שלנו. אנחנו נאמנים מאוד לביצועים המקוריים, אבל משלבים לתוכם את ה-Say המוזיקלי שלנו את האינטרפרטציות שלנו. יש לנו בתוך זה את הצבע הייחודי של סטיגמטה. אנחנו גם מגוונים כל הזמן. הביצועים שלנו משתנים במהלך השנים, מהופעה להופעה, בהשראת ה''וייב'' של הקהל, של עצמנו, של המקום שבו אנחנו מופיעים".



"המוזיקה של שנות ה-80 היא על-זמנית והקהל הבאר שבעי מאוד אוהב אותה"



חיים: "אנחנו כלהקה באים ממקום של לעשות מוזיקה-נטו, רוק בסיסי הכי אמיתי הכי נקי, כזה שקשה מאוד למצוא היום (מבלי להישמע שחצני) הנגנים בלהקה 'יושבים' על הכלים בול: גיטרה חשמלית, קלידים, תופים, בס: מנגנים על כל כלי ברמה הכי גבוהה שיש, לא 'צעצועים טכנולוגיים', אנחנו עושים מוזיקה, לא פוזה. המוזיקה/הקאברים של שנות ה-80 זה סוג המוזיקה שאנחנו אוהבים לעשות. כמו שכולנו חברים טובים, אנחנו מקפידים על הכי טוב: לתת לקהל את הנשמה ברמה המקצועית הכי גבוהה. לתת לעצמנו את החוויה הכי טובה ולהעביר אותה לקהל ברמה הכי מקצועית והכי מרגשת. אני רוצה שהקהל ירגיש שהוא בא ל'וודסטוק'. חשוב לי גם לומר שיש כאן גם קהל ממש צעיר שבא לשמוע אותנו, הרבה חבר'ה רוסים שמתים על השירים האלה ומתים על החומר הזה. כשבסוף הופעה מגיעים אלי אנשים מהקהל ואומרים לי "וואלה, החזרת אותי לשנות ה-80 למוזיקה שנשמתי אז, זרקת אותי אחורה איך התגעגענו לזה" - מבחינתי בשביל זה אנחנו מנגנים, בשביל זה אני שר".

ספרו על השראות מוסיקליות מעבר לאגדות-הרוק ה'כבדות' שברור שינקתם מהן
דרור:
"ההרכב שלנו מקבל השראה מהרבה כיוונים. כמובן שהרוק הבסיסי של ה-80 הוא הלידר, אבל יש לנו גם את האמירה המוזיקלית שלנו, את ה'ביחד' המוזיקלי שלנו. בסשנים בחזרות מישהו מאתנו יכול להתחיל לנגן משהו או לשיר משהו בלי תכנון מראש, וישר ספונטנית כולם מתחברים לזה ומשלימים אותו. זה סוג של 'הדקדוק הפנימי המוסיקלי' שיצרנו לעצמנו במהלך הרבה שנים של עבודה משותפת".

חיים: "אני בא משורשים איטלקיים, אמא שלי מסיציליה/פלרמו, מילדות ינקתי אופרה, שמעתי המון פבארוטי ואני מת עליו. מה שמאפיין אותי זה השילוב של האהבה לרוק כבד עם אהבה לאופרה ושתי האהבות האלו מגדירות את ה'ווקאל' שלי. גדלתי על הרכבי-רוק אגדתיים כמו 'דיפ-פרפל', 'קוו'יין' ו'לד זפלין' ומשם ההשראה שלי. מעולם לא למדתי פיתוח-קול. אני כן נכנס ל'יוטיוב' ולומד מדברים שפבארוטי עשה טכניקות מיוחדות. אני רואה כלמיני סרטוני-הדרכה על איך לשפר את הקול ויכול באמת להעיד שהיום אני מצליח להגיע למנעד נדיר, ליכולות-קוליות ולביצועים קוליים שלפני עשר שנים לא ידעתי 'לפצח'. אפילו אחרי 30 שנה של שירה על במות אני עדיין לומד דברים חדשים. אני מרגיש שהיום אני שר הרבה יותר טוב מאיך ששרתי בעבר". 

יוסי: "הרבה מוסיקאים וזמרים של רוק כבד מגיעים גם מרקע של מוסיקה קלאסית ומעולם האופרה. ג'ון לורד הקלידן של דיפ-פרפל מנגן באך פרדי מרקיורי ספג מעולם האופרה, שילוב סגנונות לא זר בעולמות האלה, וגם לנו יש קטעים בתוך הקאברים שמשלבים אלמנטים מהעולמות האלה. חיים לדעתי הוא מבצע נדיר עם איכויות שלא רק שאין בארץ, אלא שגם בעולם קשה למצוא".


"כשרן שקד הביא לכאן את 'זאפה' הוא הביא לכאן את חו"ל"



מה יש לכם לומר על ה'סצנה' המוזיקלית בבאר שבע? (פעם והיום)
יוסי:
"כשאני הייתי נער בבאר שבע להיות מוזיקאי-כמקצוע זה לא היה בכלל אופציה. כשקניתי גיטרה בגיל 12 היה ברור להורים שלי שזה 'רק תחביב'. הם לא ידעו מה זה בית-קפה, באר שבע היתה אז סוג של 'עיר פועלים' שנסגרת בשבע בערב. בשנות ה-80 היו בעיר 2-3 חנויות לציוד הגברה. אני זוכר את עצמי מגיע אליהן, 'עושה סאוונד' מנגן ''דייר סטרייט'. עיר קטנה עם אווירה משפחתית. עם השנים כן צמחה כאן סצנה מדליקה של להקות ונגנים, סוג של 'קליקה' שכולם מכירים בה את כולם. היתה התקופה של הפאבים שהיו בהם הופעות חיות, כמו 'בראכה','ברבסבא' . היום אני מקבל המון חומרים ממוזיקאים צעירים שרוצם שאקשיב ואגיב, יש כאן כישרונות וקורים פה דברים. לדעתי האישית, בעבר היתה כאן 'סצנה' הרבה יותר פעילה מזו של היום".

יניב: "יש בבאר שבע סצנה מוסיקלית, תמיד היתה כאן, במיוחד ספציפית לרוק. כשהייתי ילד זה היה 'המוזיקה של המופרעים': צרחות, גיטרות חזקות, איפור כבד, מגפיים מוזרים. היום זה סוג של מיין-סטרים/קלאסיקה, בעיקר בקרב קהל שהיה אז נוער. המוזיקה של שנות ה-80 היא על-זמנית והקהל הבאר שבעי מאוד אוהב אותה. אני פוגש הרבה מוסיקאים צעירים, משמיעים לי חומרים, מתייעצים איתי המון, יש כאן עשייה. אני חושב שהחבר'ה הצעירים מאוד מבינים טכנולוגיה וזשה כלי מאוד משמעותי מבחינתם ביצירה המוזיקלית שלהם. לדעתי יש בזה סוג של חבל ושל מוגבלות-מחשבתית, למרות שהרבה מהם מוכשרים מאוד. כי מוזיקה אמיתית לטעמי זה לא תוכנות וכפתורים. מוזיקה אמיתית אתה מנגן בעצמך, מהכי 'פנימה' שלך. היום בדקה ב'יוטיוב' כל ילד יכול לראות סולו-גיטרה מקצועי ו'לנתח' אותו, אני הייתי חייב לשמוע על קסטות סולואים הלוך-חזור בשביל להבין איך זה בנוי ואיך עושים את זה''.

דרור: "יש בעיר כור-היתוך של 'וייבים' סביב מוזיקה. הרוקנרול כאילו נמצא כאן באוויר כל הזמן. כשאני הייתי נער החלום היה להגיע לאולפני 'טריטון' בתל אביב ולהקליט שיר. זה עלה אז הון-עתק. היום הרבה יותר קל להקליט מוזיקה. באלף שקל כל נער בן 17 יכול להקליט אלבום אם יש לו גישה לאולפן-בייתי טוב. בזכות הטכנולוגיה כולם יכולים לעשות מוזיקה, אז כולם כביכול 'עושים מוזיקה' ובהרבה מקרים זו לא באמת מוזיקה כמו שאני מבין אותה. ברור שיש כישרונות צעירים, אבל יש גם הרבה רעשי רקע בגלל הזמינות של הכל וזה לא בהכרח תורם למוזיקה". 

אתם מופיעים החודש בזאפה באר שבע. הופעתם בכל הארץ, מול אלפים, מול קהל סולידי, במקומות גדולים, במקומות קטנים. והנה אתם מופיעים LIVE כאן בזאפה בפעם הראשונה ב- 26.8.21 תתארו את מפלס ההתרגשות שלכם?
יוסי:
"רן שקד הבעלים של 'זאפה באר שבע' הוא חבר אישי, אנחנו מכירים מילדות. הוא דמות-מפתח בעולם התרבות בעיר. השמחה כאן כפולה: גם כי אנחנו הולכים להופיע בזאפה על כל מה שמשתמע מזה מבחינת איכות-ציוד הגברה (סאוו'נד, אקוסטיקה TOP, הכל בזאפה מושקע ברמות מטורפות) וגם כי זה 'בייבי' של רן שקד, שנלחם שנים להביא את 'זאפה' לבאר שבע. אני חושב שאנחנו הלהקה הבארשבעית הראשונה שתופיע בזאפה באר שבע. חשוב לי גם להודות ליאיר נגיד שהיה הראשון שפתח לנו דלתות להופעות גדולות. להופיע בזאפה עם כל הלהקה, לשמוע שם את חיים שר סולו את האריה איטלקית שלו בשבילי זה הולך להיות מרגש במיוחד".

דרור: "למותג 'זאפה' יש ארומה מיוחדת, זו סביבה מיוחדת שמספקת חוויה ייחודית. אם זה בסטנדרטים של מערכות הסאוונד שם, אם זה בחלל עצמו. זה סטנדרט בינלאומי לגמרי ואין לי ספק שזה יכול 'להוציא' מאיתנו את ה-הכי טוב שלנו. להופיע בזאפה בכלל ובזאפה באר שבע בפרט זה סופר-מרגש".

יניב: "כשרן שקד הביא לכאן את 'זאפה' הוא הביא לכאן את חו"ל. זה צעד מאוד חשוב לעולם המוזיקה כאן בדרום. זה תענוג להופיע בסטנדרטים של זאפה, גם לנו וגם לקהל מובטחת חוויה ברמה אחרת".

חיים: "להופיע ב'זאפה' זו קפיצת מדרגה מכל הבחינות. אמנם הופענו בכל רחבי הארץ על כל סוגי הבמות, גם מול קהל של אלפים, אבל 'זאפה' זה מותג שלהגיע להופיע על הבמה שלו זה היה בגדר חלום. הופעה ב'זאפה באר שבע' זה מרגש על אחת כמה וכמה. הבמה שם מציעה לנו סביבה סופר-מקצועית, יש שם 'וייב'' מיוחד ואינטימיות ייחודית, יהיה לנו כבוד וכיף ענק להופיע שם, ואולי משם גם נמשיך ל'זאפות'' בכל הארץ. נקווה שהקורונה לא תפריע לזה לקרות".

מה דעתם על תכניות הריאליטי-המוזיקליות שיש היום: דה ווייס, הכוכב הבא?
יוסי:
"אני לא רואה טלוויזיה, אז אני לא רואה את התכניות האלו. אני מניח שזה עונה על איזה צורך בציבור, של בידור, תחרות, הצלחות, אכזבות, הדחות, לשמוע סיפורים אישיים. כנראה שאנשים מוצאים בזה ריגוש".

יניב: "אני גם לא רואה את התכניות האלו אבל אני מכיר את הקונספט. לדעתי השיטה של 'כוכבות במסלול מהיר' נראית לי לא תמיד לטובת הזמרים הצעירים. נכון שזה קיצור-דרך היסטרי להגיע לכל בית בישראל, אבל כאן גם בדיוק הבעיה לטעמי: מוזיקאי אמיתי צריך לעשות דרך. אמן אמיתי צריך זמן להתבשל, לעצב את ה'אני הפרטי-אמנותי' שלו, וזה לא קורה בשני סופי שבוע בפריים-טיים. אני בעד לעשות דרך, להרגיש קהלים, ללמוד מה זה במה, מה זה לעשות מוזיקה, להתבשל בהדרגה". 

עם איכות בינלאומית כמו שיש לכם, איך זה שלא יצאתם עם חומר מקורי?
יוסי:
"כולנו הרי עוסקים במוסיקה לא כמקצוע-לחיים. אנחנו נושקים ל-40 ולמעלה משם. כולנו מאוד עסוקים ביומיום. יש לנו המון תכנונים ומעט מאוד זמן פנוי. להקליט חומר מקורי צריך זמן, שבשלב זה לצערי אין לנו אותו. בואי, לפני ההופעה אנחנו שותים תה".

יניב: "יוסי כותב שירים מקסימים, ליריקה יפה. אני מלחין ויש לי הרבה חומר 'במגירות'. צריך לפנות לזה זמן. זה 'מנקר' לא פעם, שצריך לעשות את זה. כנראה שצריך עוד לעבור איזו דרך כדי שנוכל להתפנות לזה ושגם זה יקרה".

חיים: "החלום האישי שלי הוא לשלב רוק כבד עם אופרה בהופעה גדולה, אני ממש חי את שני העולמות האלה וחולם לחבר ביניהם בדרך משלי. אולי בעתיד נלך על זה. חשוב לי לסיום להזכיר חבר-להקה וחבר-אישי שנפטר, גדי בן אלישע שניגן איתי 11 שנים והיה גיטריסט מחונן. הוא נפטר לצערנו בשנה שעברה. הוא היה לנו שותף לדרך של סטיגמטה וחבר אהוב".
נכון שהקורונה ממשיכה לתקוף, סגרים, תו ירוק, תו סגול, תו סגול-כהה ("דיפ פרפל") אבל החיים ממשיכים והמוזיקה לעולם מנצחת. אנחנו לא נפסיק לשיר!
חברי להקת סטיגמטה: חיים בר - שירה, הילל שיטרית - קלידים, יניב לוי - גיטרה, יוסי ממן - גיטרה, ליאור אפנג'ר - תופים, דרור שוקו פאר - גיטרה בס


על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ''ברנז'ה NEWS'' מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתים בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: gvanim.bs@gmail.com

תגובות

End of content

No more pages to load