• 07 דצמבר 2021

האפליקציה של ב’’ש

להורדת האפליקציה:

חלום יעקב

זהו סיפור גבורה על בחור צעיר שלא נתן לנתוני הפתיחה בחייו להשפיע על דרכו, והוא מהווה מודל וסמל לחיקוי מעורר השראה. הסולם החברתי של יעקב

לירון יעקב. צילום: ענבר טל צלמים

צילומים: ענבר טל צלמים

על פי הסיפור המקראי, במסעו צפונה, מבאר שבע לחרן, שכב יעקב לישון באזור היישוב לוז וחלם על סולם מוצב ארצה וראשו בשמיים ומלאכים עולים ויורדים בו, בחלום התגלתה לו הארץ אשר הוא שוכב עליה כמו הגנה בדרכו.

לירון יעקב אולי לא נולד עם עודף מזל בשפע, אך עשה מהלימון לימונדה - כל מה שניתן בחייו להשתלב בחברה הרגילה עם מוגבלותו, שיתוק המוחין עמו נולד, ואשר גרר את תופעת הגמגום עמה הוא מתמודד - ממש כמו האגדה על משה רבנו ותיעל אותה להצלחה בחיים: "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד', י'), לאחר שהושיט ידו לזהב, ברם נעשה לו נס, המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלת, ומשה הרימה והכניסה לתוך פיו וזו גרמה לכוויה קשה וכך נעשה מגמגם.

לירון יעקב נולד  ב-28/10/1990 בבית החולים "סורוקה" וגדל באופקים. יש לו ארבעה אחים, שלושה מהם נשואים. 

"ההיריון של אמא שלי היה תקין לחלוטין ומה שקרה בלידה יכול לקרות לכל אישה בעולם: חוסר אספקת חמצן במהלך הלידה וכתוצאה מסיבוך בעיצומה של הלידה נפגעתי במוח הקטן שנותן תפקוד על כל אברי הגוף והפגיעה אצלי ניכרת בצד שמאל של הגוף בדיבור יד ורגל שמאל. צד שמאל אצלי יותר חלש מצד ימין. בנוסף יש לי קושי במוטוריקה עדינה כגון לכפתר כפתורים, לשרוך שורכים ולהשחיל חרוזים. בעבר היו אלה משימות בלתי אפשריות עבורי, אם עם השנים למדתי טכניקות איך להתמודד עם האתגר".

לירון גרוש ואב לילד, אלרואי, שכרגע הוא מגדל אותו לפי הסדרי ראייה שלוש פעמים בשבוע.

סיים 12 שנות לימוד, בוגר בית הספר היסודי "אשלים" ובתיכון מקיף כללי בבית ספר רגיל בכיתת חינוך מיוחד.

התנדב שנתיים במסגרת שירות לאומי, בשנה הראשונה בבית ספר אזורי "מבועים" שם שימש עוזר למורה לחקלאות וסייע בכיתה ב' לילדים שמתקשים בקריאה ובחשבון, ובשנה השנייה  בתיכון "מרחבים" בו ליווה נערים בכיתות ז'-ח' בפן הרגשי והחברתי.

"לפני 13 שנה חלמתי חלום לככב בסרט, ואחרי זמן מה של הבשלה החלטתי לכתוב בעצמי תסריט על סיפור חיי, שכמובן אני משחק בו את התפקיד הראשי. הסרט נוצר בשנה האחרונה שלי לסיום התיכון, בשנת 2008, והוא מגולל סיפור על נער עם מוגבלות פיזית ולקות בדיבור אשר כל רצונו להרגיש חלק ושייך לחברה ולהיות כמו כולם". 

צילומים: נבר טל צלמים

"בדרך הוא נאלץ לעבור קשיים חברתיים, רגשיים, התעללויות  ואלימות פיזית ומילולית אך ורק בגין מוגבלותו. הסרט נוצר במטרה לקדם את הפתיחות החברתית לקבלת השונה והאחר בחברה, על מנת שתהיה במסגרתה הכרה לאנשים עם מוגבלות. השחקנים הנוספים בסרט נבחרו בקפידה באודישנים שערכנו לכל מי שחפץ לקחת חלק בפרויקט המדהים שתמיד הגדרתי אותו "לירון יעקב".

"הסרט הוקרן לראשונה ביולי 2008 במתנ"ס אופקים שמנהליו היו שותפים להצלחתו לעיני 750 צופים, לא האמנתי לכמות כזו של אנשים. הייתי בהלם!".

"אני חש חובה לציין את האנשים שליוו ותמכו בהצלחתו של התסריט שנהפך לסרט - אברהם הללי בלס (היה מדריך חברתי בבית הספר שלמדתי ובמקביל למד קולנוע) שמהרגע הראשון תמך ברעיון, התחבר לאג'נדה, כיוון אותי והלך איתי צעד אחר צעד לאורך כל הדרך בהפקת הפרויקט; בהמשך הצטרפה לילך שעיו (עוזרת במאי דאז וכיום מפיקה ראשית של תוכניות דוקומנטריות), אישיות מדהימה  שאני חייב להעיד שהיא התאהבה בי מהרגע הראשון וכמובן בתסריט, ובהמשך דאגה להביא עמה צוות הפקה מעולם הטלוויזיה בהתנדבות מלאה; דניאל אורי רותם מנהל יחידת הנוער דאז. ובכלל, תמיד בחיי היו אנשי מפתח שסייעו לי, ובראשם המשפחה הגרעינית שלי, שתמיד הייתה לצידי; עדינה המחנכת שלי מכיתה עד ז' עד ט', שעד היום אני מצוי בקשר איתה וכן אורנית דן, שמאוד עזרה לי בשנים הראשונות שלאחר ההקרנה בשיווק ובתוכן והזמינה אותי למספר סדנאות; ואחרון חביב אמיר ידלין - קסם של בחור שהכרתי לפני חמש שנים - והוא המנטור שלי לכל צורך בהקשר של הסדנאות שהיום אני מעביר ברחבי הארץ". 

ספר על הסדנאות שאתה מעביר באמצעות הסרט: מיהו קהל היעד הצופה ומשתתף?
"היום אני בעל עסק עצמאי לסדנאות תחת הכותרת "הגדרה מחודשת של השונה". הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהסדנה, המציגה פרספקטיבה רחבה על החיים שלי באמצעות  הסרט הקצר, דיון משותף ומעמיק עם חברי הקבוצה, דוגמאות ומצד מחיי היומיום והפעלות".

"מצד אחד אני מציג את האתגרים, הקשיים והמורכבויות בחיי ומצד שני מציג את הצד החיובי של הצלחות, מטרות, שאיפות וחלומות. קהל היעד שלי הם תלמידי יסודי, חטיבה, תיכון, נוער בסיכון, יועצות חינוכיות, מורות לחינוך מיוחד, אנשים עם מוגבלויות ועוד".

ספר מהי "הגדרה מחודשת של השונה" למגוון אוכלוסיות הקיימות בקהילה; רגישות; נתינה; הכלה מצד החברה לאנשים עם מוגבלויות. 
"הגדרה מחודשת של השונה משמעה שבעיניי כולם שונים, שווים, מיוחדים בדרך שלהם, יש את הפלוסים ויש את המינוסים בכל אחד. אני לא רוצה להיות כמו כולם אחרת זה לא מעניין, לא רלוונטי, משעמם ובנאלי, ולפיכך אני מאמין שלכל אדם ישנו את הגוון והצבע שלו".


"ההיריון של אמא שלי היה תקין לחלוטין ומה שקרה בלידה יכול לקרות לכל אישה בעולם: חוסר אספקת חמצן במהלך הלידה וכתוצאה מסיבוך בעיצומה נפגעתי במוח הקטן שנותן תפקוד על כל אברי הגוף והפגיעה אצלי ניכרת בצד שמאל של הגוף בדיבור יד ורגל שמאל"



מה היה תוכן הכתבה בטלוויזיה אודותיך לפני ארבע שנים?
"הכתבה שודרה ביום לציון "שיווין זכויות לאנשים עם מוגבלות", אשר מתקיים פעם בשנה ב-3 בדצמבר. התוכן היה להראות איך אדם עם מוגבלות כמוני מצליח על אף כל הקשיים לראות את האור בקצה המנהרה, לא לשקוע בחושך, שזה בתכל'ס הכי קל ויש לי את הפריבילגיה והנתונים להסתתר מהעולם או לא לצאת מהבית ולהיות פסימי לחיים. אבל לא, להיפך, בכתבה היה חשוב לי שיכירו אותי קודם כל, את לירון האדם ואת העשייה המתמדת והרצון להוכיח שאני לא נחות מאף אדם. סיפרתי על העבודה שאני עושה בעמותת "גוונים" ועל העסק שהקמתי בעשר אצבעות. כמובן דיברתי על קבלה, רגישות, סבלנות, שיווין הזדמנויות, בדגש על עולם התעסוקה". 

היכן עבדת וממה התפרנסת לאורך השנים?
"מאז שהשתחררתי מהשירות הלאומי עבדתי במגוון של עבודות מזדמנות, אחרי השירות הלאומי החלטתי בצעד אמיץ מאוד לעזוב את אזור הנכות (והנוחות) שלי וירדתי עם אחי וגיסתי לעבוד באילת במלון "דן", עבדתי במטבח החלבי, הגשתי את ארוחות הבוקר והייתי אורז פיצוחים ושוקולדים לשירות חדרים. התקופה באילת הייתה המשמעותית בחיי עד היום. אמנם נכון, זה היה לפני 10 שנים, אך אני עדיין זוכר את החוויות והריגושים שחוויתי שם כאילו זה קורה היום, יום הולדת 20 לא אשכח לעולם: הזמנתי מלא אנשים שהכרתי ולא האמנתי שהגיעו יותר מ- 30 חברים לחגוג עמי בדירה! פיזית, זה היה אחד השיאים המרגשים בחיים שלי. בסך הכל הייתי 10 חודשים באילת. אט אט עם הזמן הגעתי להכרה במה אני רוצה להתעסק בחיי המקצועיים - בתחום של הדרכה לאנשים עם מוגבלויות. עבדתי בבית החולים השיקומי "עלה נגב" במשך חמש שנים וחצי בהדרכת מחשבים, הייתי משחק עם הדיירים על המחשב, שם להם שירים ועורך שיחות סקייפ עם המשפחות".

"כמו כן עבדתי בעמותת "גוונים" בשתי תוכניות: "מכינת כנפיים" ו"בית לחיים", המכינות לחיים עצמאים לאנשים עם מוגבלויות פיזיות ושכליות. הייתי גם סייע במשרד החינוך לנער מדהים משך שנה אחת. בשנתיים האחרונות ליוויתי באורח צמוד צעיר בן 23 שנכנס לתוכנית של "מכינת כנפיים" בשדרות, ומתמודד עם מגבלה פיזית. ליוויתי אותו כל השבוע מ-8:00 עד 16:00. סייעתי לו בהתארגנות בבוקר, עמידה בלוח זמנים, אחריות אישית, היינו מתרגלים ספורט ותרגילים לחיזוק הגוף ובמשימות בשירות הלאומי, הוא שירת בקיבוץ יד מרדכי בפינת החי, הייתי עובד איתו על חיתוך סלט לחיות, האכלת סוסים, ניקיון כלובים לארנבות ולשרקנים וניקיון כללי. למדנו ביחד את העבודה והשלמנו אחד את השני".

איך הרגשת בפרידה ממנו?
"הפרידה הייתה מאוד קשה, עצובה, גם מההורים. הם היו המעסיקים שלי ונוצר קשר מאוד טוב ומיוחד אבל גם מאוד שמחה, מרגשת ובעיקר משמעותית כי במשך הזמן שהיינו ביחד הוא התקדם לעבר העצמאות ברמות מטורפות והמטרות שהעמיד לעצמו ומאוד שמחתי להיות חלק משמעותי בחיי וכמובן שגם אני למדתי המון על עצמי בעבודה איתו". 

ומה אתה עושה כיום?
"כיום החלטתי לשים בצד את תחום ההדרכה ולשנות כיוון בחיים לפחות בינתיים. אני מעוניין אמנם לפתח יותר את העסק של הסדנאות,  להרחיב את התחום ולהגיע לכמה שיותר לקוחות. מאוד חשוב לי להגיע לפגוש את האנשים ולספר את חיי ולגרום לשינוי חשיבה תפיסה ואני מרגיש שאני כן מצליח לגעת באנשים ולשנות את צורת החשיבה. יש לי תיאבון מאוד גדול להצליח בתחום. במקביל התחלתי לעבוד בחברת שליחויות פעמיים בשבוע בבאר שבע עם הרכב הפרטי של, חלוקה של מתנות מוצרים, בלוני סודה והזמנות מחו"ל".

צילום: ענבר טל צלמים

ספר על הגמגום ממנו סבלת בילדותך.
"כמו שכבר ציינתי, אני מתמודד עם קושי בדיבור שלפעמים מתקשה להוציא מילים מהפה והן נתקעות לי, יש תקופות שזו התמודדות מאוד לא פשוטה מאתגרת, מעצבנת, מתסכלת בשל עצם הקושי, אבל היום למדתי לקבל ולהעריך כל קושי או התמודדות. בעצם המוגבלות חוויתי מלא קשיים חברתיים לצערי, אנשים לא קיבלו את הקושי בדיבור פחות היה רצון להיות בקרבתי, להקשיב לי, לפתח עמי שיחה. אלה תחושות מאוד מסתכלות להסתובב איתן במשך שנים בגלל המוגבלות. הייתי די בודד חברתית. בתקופת התיכון לא היו לי חברים, לא הייתי מוזמן למסיבות או יציאות, החברה לא ראתה אותי. הייתי האדם השקוף וזה מאוד פגע בי, הכעיס אותי ובעיקר העציב אותי. אבל לא משנה מה עם כל הקושי והכאב הרמתי את הראש והזכרתי לעצמי מי אני? מה היכולות שלי? מה המשמעות שלי בעולם? הרי לכולם יש תפקיד והרבה אנשים המבוגרים יותר שכן האמינו ותמכו וראו את לירון האדם ולא כמו שהחברה צפו בי "האדם המגמגם, העקום, המפגר" – כן, אלו הברכות שנאלצתי לשמוע  בחיי".

ומה קרה לך בגיל 16 ששינה את חייך?
"זה קרה הרחק מישראל במדינה זרה, בפולין. יצאתי למסע כחלק מהמשלחת של בית הספר עם עוד 30 תלמידים מהשכבה שלי, שלעולם לפני המסע לא החלפתי איתם מילה. ואז זה קרה! השינוי הגדול בחיים שלי - יצאתי מחושך לאור! אחרי יומיים בערך החיבור קרה ביני לבין החבר'ה שהתחילו לדבר איתי, לשתף, לשבת איתי, להתעניין, זה היה פשוט כיף ומרגש עבורי. מהמסע התחלתי יותר לצאת לבלות להיפגש איתם ממש תחושת שייכות שחיכיתי הרבה זמן להיות אחד מהחבר'ה".


"עם כל הקושי והכאב הרמתי את הראש והזכרתי לעצמי מי אני? מה היכולות שלי? מה המשמעות שלי בעולם? הרי לכולם יש תפקיד והרבה אנשים המבוגרים יותר שכן האמינו ותמכו וראו את לירון האדם ולא כמו שהחברה צפו בי "האדם המגמגם, העקום, המפגר" – כן, אלו הברכות שנאלצתי לשמוע  בחיי"


האם אתה מודע לעובדה שאין בעלי מוגבלויות רבים אשר מוצאים אהבה, קל וחומר נישאים ואחר כך מתגרשים?
"היה לי מאוד קשה בתחום של הזוגיות. התקשיתי מאוד לצאת לדייטים ולהכיר בנות ללא מגבלה, היה לי חיבור וקל יותר ליצור קשר עם בנות עם מגבלה שיש בינינו מכנה משותף. נכון מאוד, קשה למצוא את האחת ולהחליט שרוצים להתחתן ונסיבות חיי הובילו אותי להתגרש זמן קצר אחרי שהתחתנתי, אבל שוב זה לא מוזר, אני כמו כולם, עברנו משבר כמו כל זוג בעולם ולא הצלחתנו לגשר על הפערים והחלטנו לפרק את החבילה".  

"צריך לזכור שאף אחד לא מושלם. לכל אחד יש מגבלה, קושי, התמודדות, שוני בחייו. לא צריך להרגיש שונים מנסיבות חייהם אלא להיפך, לקום על הרגליים, לחייך לעצמם במראה, לשאוף, להאמין בעצמם, להיות תמיד מוקפים באנשים שעושים לכם טוב ורוצים בטובתכם ולעוף על החיים מבלי לדפוק חשבון ולשים לב לאף אחד, תמיד יהיו אנשים שירצו לפגוע ולהוריד מהביטחון שלכם".  

כיצד הגיב משרד התחבורה כאשר ניגשת ללימודי נהיגה, מבחן תיאוריה ו"טסט" מעשי?
"מגיל 17 חלמתי להוציא רישיון, ידעתי שהתהליך כרוך בוועדה מיוחדת של הרשות הלאומית לביטחון בדרכים מטעם משרד התחבורה בתל אביב. נורא פחדתי להתחיל בתהליך, רק מעצם המחשבה שיכולים להגיד לי שאתה לא יכול לנהוג, ורק בגיל 24 תפסתי אומץ, הגשתי מסמכים לרישיון. בגיל 27 הוצאתי בשעה טובה רישיון. בהחלט מאבק ארוך ומתיש אבל שווה כל רגע כיום. את העצמאות שיש לי כיום בזכות הלחימה וההתעקשות להוציא רישיון - אי אפשר בכלל להסביר במילים, נטו תלוי בעצמי". 

מהם התחביבים שלך?
"התחביבים שלי מאוד מגוונים. אני אוהב לראות משחקי כדורגל, יש לי כבר ארבע שנים מינוי למשחקים של מכבי חיפה, אני נוסע עם אחי הגדול, אני אוהב לבלות בים, מת על השקט והגלים, פעם בחודש אני יוצא לטייל בטבע עם עמותת "אתגרים", חבר'ה עם מוגבלויות ומתנדבים, כל חודש במקום אחד בארץ".

האם אי פעם נסעת לחו"ל?
"נסעתי לחו"ל לכמה יעדים: פולין, שוויץ, קפריסין, רומא, צפון איטליה".

מה יהיו משפטי הפתיחה והסיום בספר על חייך?
"משפט פתיחה- אדם עם מוגבלות שהיה שבוי בתוך עצמו ולא יכול היה לעשות הרבה. משפט סיום - נלחם כמו אריה ולא מוותר ורץ אחרי החלומות והשאיפות שלו".

מה אתה מאחל לציבור בעלי המוגבלויות בכלל ולקהל הקוראים ולעם ישראל בפרט בשנה החדשה?
"אני מאחל להיות יותר קשובים אחד לשני. סובלנות, כבוד, איפוק, רגישות, לראות את האחר, לגלות יותר הבנה, לא לשפוט כל כך מהר והכי חשוב שאנשים עם מוגבלות אינם עוף מוזר, לא שקופים והם חלק אינטגרלי מהחברה. זו עובדה!!".

לסיום, מה אתה מאחל לעצמך?

"בצד המקצועי - לפתח יותר את העסק, להרחיב את ההכנסות, להעסיק עובדים בהמשך. בצד האישי -  להיות עם אלרואי כמה שיותר, שיגדל בשלום ובאהבה, שיהיה לו טוב ושיהיה מאושר מהקשר בינינו, שיתפתח למקום טוב ומשמעותי, וגם זוגיות טובה בריאה ומאושרת בשבילי...".


על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ''ברנז'ה NEWS'' מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתים בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: gvanim.bs@gmail.com


תגובות

End of content

No more pages to load